"אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב".
מכל החודשים אהוב עליי חודש תשרי. אמרו חכמינו שבחודש אלול יוצא מלכו של עולם לשדה, ואני אוסיף שבתשרי הוא אוסף אותנו לביתו. בתשרי מתחדש העולם, בתשרי ניחוח תקווה עולה באוויר העולם, אפילו השמש שייסרה אותנו במשך הקיץ מתרככת בתשרי. לכן מכל החגים אהוב עליי ראש השנה. תפילות החג, תקיעת השופר, התכנסות המשפחות לארוחות החג וכמובן — הסימנים.
כמה יפה השוק בשבוע שלפני ראש השנה. פירמידות של רימונים – ורודים-לבנים שגרעיניהם מתוקים, והחמוצים שצבע קליפתם כצבע הדם, ערימות של תפוחים, גרני סמית ופינק ליידי, יונתן, גאלה ודלישס שחינם סר אך טעמם לא נמר. אנשים אומרים שהדבורים מתמעטות, אך השוק מלא וגדוש שורות-שורות של צנצנות דבש וחלות דבש מכל רחבי ארצנו, ולצידן קופסאות על גבי קופסאות של תמרים מפרי בקעת הירדן — מג'הול ונור ותמרים צהובים מחוברים לענפיהם. ואותן דלועים ירוקות הנקראות קרא, והשעועית היפה, ארוכה כזרוע אדם, הקרויה לוביה. ותיירים במאותיהם, קבוצות-קבוצות, רוכשים חלבות מתוקות וזיתים מרירים ושומעים מסיפורי השוק וממעשיות ירושלים.
בבוקר יום שני, כ"ט אלול, תליתי מודעה בפתח הבניין:
רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב.
שכנים וחברים יקרים,
אני שמח להזמין אתכם גם השנה לסעודת הסימנים המסורתית שאערוך בדירתי (דירה 7, קומה שנייה משמאל, למי ששכח) בערב החג. אין צורך להביא דבר, רק אתכם.
חג שמח ושנה טובה לכולם,
עליתי לאוטובוס ונסעתי השוקה.
דבר ראשון, כמנהגי, הלכתי לחנות הדגים. אמי הייתה מספרת שאמה, סבתי עליה השלום, הייתה משיטה דגים במי האמבטיה, אבל אני לקחתי מספר ועמדתי בתור וכשהגיע תורי בחרתי שלושה דגי קרפיון. לנקות ולקשקש ולטחון, ובערב החג נאכל אותם ונאמר שנפרה ונרבה כדגים. והראשים? שאל אותי המוכר. בשקית נפרדת, ביקשתי, ובבית ניתן לחתולים וישבעו.
ירדתי בסמטה ופניתי שמאלה לאטליז הקבוע. מחירי הכבשים התייקרו השנה, לאחר שבאחד הספרים נמצא שיש סגולה מיוחדת באכילת בשר איל שבקרניו ייתקע בשופר למחרת, וסוחרים ממולחים אף הציעו עסקת חבילה: שופר + בשר. חס וחלילה, איני כאותם ליצנים הטוענים שנהגו לאכול בשר ראש משום שמלאכתו מרובה ומחירו נמוך, אף על פי כן מוצא אני טעם לפגם במי שעושים את הסימנים כמין מאגיה. כביכול יאכל האדם את בשר הראש, והקב"ה ומלאכיו ייאלצו לעשותו ראש ולא זנב. משנה מפורשת היא במסכת ראש השנה על נחש הנחושת שעשה משה כדי לרפא את העם מרעל הנחשים שנשלחו להחזיר את בני ישראל בתשובה, "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים". מכאן למדנו סימני ראש השנה לעורר את הלב נועדו — כשנאכל את הרימון, נזכור שאפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון, וכשנאכל את הדג נעלה על דעתנו את חשיבותה של מצוות פרייה ורבייה, ובאכילת התמר נתפלל שייתמו חטאינו ובאכילת הקרא נתפלל שייקרע רוע גזר דיננו, לא שאכילת דלעת קורעת את גזר הדין אלא מעוררת היא אותנו לתפילה. וכשנאכל מבשר הכבש, יעלה לפנינו זיכרון עקדת יצחק אבינו עליו השלום ובקורבן שהקריב אביו, וכמובן שאין הכרח שנאכל מבשר אותו איל שהעלה אברהם אבינו, ודי בכל כבש לצאת ידי חובה. לכן נקראים הם סימנים, לסמן ולהצביע, כזה ראה וקדש. והעיקר הוא התעוררות הלב, הרגש, הזיכרון והשכל.
הגעתי לאטליז אם כן. כרגיל, קניתי ראש שלם, שנהיה לראש ולא לזנב, וכמה פרוסות זנב, שנזכור שטוב להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים (וגם טוב הוא להסמיך את הרוטב). את העיניים נאכל יחד עם הראש — סימן להביט בעין טובה על עולמו של הקב"ה ועל עם ישראל, והחשוב מכל — לב כבש, שהרי לב טוב הוא עיקר שכל המעלות כלולות בו, וגם מעט מוח קניתי, שיתן לנו הקב"ה שכל טוב.
ומה עוד? שאל אותי הקצב ועיניו נוצצות. מה עוד? חזרתי אחריו. ראש יש, ומוח גם, לב וזנב. ועגלת השוק הנאמנה שלי כבר מלאה וגדושה ועליי עוד להשלים את קניותיי ולקנות יין — אדום סמל לדמם של ישראל שנשפך, לבן סמל לטהרתו של עם ישראל ורוזה סימן לעתיד הוורוד הצפוי לנו, וגם ראש כרוב, לאורחים הצמחונים. ואחר כך לחזור לדוכן הדגים לאסוף את הדגים הנקיים.
משהו קטן, הוא אומר לי. משהו קטן. השנה יש לו בשבילי משהו מיוחד, משהו נדיר, ואני נכנס אחריו למקרר הגדול, לאותה צינה נעימה של הלשכה הפנימית הפתוחה רק למקורבים, והוא מצביע על גוש אפור-סגול, לח למראה. שליה, הוא לוחש לי, נמצאה שלמה כולה בבטן הפרה לאחר שנשחטה. כמעט שנשקתיו בפדחתו העגלגלה. שנה מיוחדת היא זו, שנה שיהיו בה כל הסימנים, אפילו לדעת רבי שמעון.
יום שלם יכולתי לבלות שם, להמתיק שיחה עם המוכרים ולהתענג על ריח הפירות והירקות, אולם עוד רבות ההכנות לפניי. השלמתי קניותיי וחזרתי הביתה בלב שמח, ואפילו הפקקים לא העיבו על מצב רוחי.
חזרתי הביתה וקודם כל — מוזיקה. הרי אי-אפשר לבשל בשקט. כשבמערכת מתנגנת המוזיקה המתאימה לראש השנה – שירי ארץ ישראל: חוה אלברשטיין והפרברים, יהורם גאון והדודאים, אפשר סוף-סוף להתפנות לבישולים, אבל לפני כן הכשרת הלב. ביתרתי אותו בזהירות, שטפתי דם קרוש והסרתי נגעים ופיזרתי מלח גס בנדיבות, ובזמן שהמלח מנקז את הדם פניתי להכשיר את השליה. פתחתיה (קטנה כל כך) ושטפתי היטב. לאחר מכן הנחתיה על רשת הצלייה המיועדת לכך, פיזרתי מעט מלח גס וצליתיה היטב משני צדדיה עד שפסקו טפטופי הדם והנחתיה בצד.
× × ×
ועכשיו, לבישולים עצמם. פרוסות הזנב נשלחו לתנור, הראש הורתח חמש דקות, נוגב ועוסה בשמן זית — לתוספת עסיסיות וצבע — ונשלח לתנור יחד עם הזנב, הבצלים, הגזרים ועוד כמה דברים טובים. כיסיתי בנייר כסף. בעוד כשעה, כשיתרככו הלחיים, אשלוף בזהירות את הלשון, אקלף אותה ואחזירה לתנור, לצד הראש והזנב, וכשנאכל אותה נאחל שתמיד נאמר רק טוב ולא לשון הרע, חלילה.
החג מתקרב, האורחים עוד מעט מגיעים ועוד עבודה רבה לפניי. בזמן שהראש נאפה בתנור, פניתי להכנת מילוי הלב. הזהבתי בצל, הוספתי אורז מבושל למחצה, קוביות תפוח ותמרים ומעט דבש ויין וצימצמתי. הורדתי מהאש והוספתי (בזהירות) את קוביות המוח, אין צורך במלח, ולדעתי גם אין צורך בביצה. שטפתי היטב את הלב ומילאתיו בעדינות, בלי לפגוע בצורתו, פלא הבריאה, וסגרתי בחוט קצבים ובקיסמים. צרבתי בסיר והוספתי מעט מציר הראש, יין אדום וסילאן והנחתי להתבשל על אש קטנה. הוצאתי את הראש מהתנור וכמעט שכיביתי, מזל שנזכרתי: השליה! הזדרזתי והברשתי ברכז רימונים שמצאתי בארון והכנסתי לתנור לרבע שעה.
דגים, הרי זה עניין פשוט. שעועית בסויה, תבשיל דלעת מתוק, כרוב וגזר, משחק ילדים.
את הרצפה שטפתי, את הרימון פרטתי (בדרך כלל אני מבכר את טעמו של הרימון החמצמץ, אבל בראש השנה אוכל אני אך ורק רימונים מתוקים) ועוד רימון אחד הנחתי שלם. מפה לבנה פרשתי על השולחן ואת כלי החג החגיגיים הוצאתי מהארון ועל השולחן ערכתי. בקבוקי יין הצבתי על השולחנות, גם צלוחיות עם תמרים משלושה סוגים, תבשיל הדלעת המתוק והלוביה המוקפצת. ואחרונים חביבים, תפוחים, קערית דבש וסכין.
הכל כבר מוכן. עוד מעט תישמע הדפיקה בדלת, השכנים הטובים יגיעו.
