המלחמה נערכת בשדה הקרב, והלוחמים הם אלה שזוכים לכל התהילה. אך כמו כל מערכה בהיסטוריה, יש לה גם גיבורים מסוג אחר – כאלה שלא תמיד זוכים לכותרות הראשיות, אך בלעדיהם הלחימה לא יכולה להימשך אפילו יום אחד. הם לא בהכרח רצים קדימה עם ציוד קרבי על הגב, אבל הם אלו שמחזיקים את הקווים, מטפלים בחיילים, שולחים להם אוכל, מחזירים טנקים לחיים – ובעיקר נותנים ללוחמי החזית את הידיעה שיש להם גב בכל מצב.
צה"ל הוא ארגון עצום שמאז 7 באוקטובר מתוח עד הקצה. כל חייל יודע שכשמסתערים קדימה, יש מאחוריו מערך שלם שנלחם אחרת: במטבחים, במרפאות, ובחמ"לים של הלוגיסטיקה. מי שיוצא לתקן טנק בשדה הקרב, יש מי שמבקר משפחה שאיבדה את היקר לה מכל, ויש מי שמרכיב עוד ארגז עם ציוד לוגיסטי. כולם חלק מהמלחמה הזו לא פחות ממי שנמצא בעומק השטח.
העבודה הזאת מתרחשת בשקט, בעמל יומיומי, ברגעים שבהם אחרים לא רואים. ובדיוק שם טמון הכוח האמיתי שלה. היא זאת שומרת על רציפות, על תחושת סדר, ונותנת לחיילים בחזית את השקט שהם צריכים.
אלה הם הגיבורים מאחורי הקלעים: צעירים וצעירות שהבינו ששירות צבאי משמעותי הוא לא רק להחזיק נשק, אלא להיות משענת לחיילים בודדים, עוגן למשפחה שכולות, לדאוג שכל הציוד מגיע תקין ושתמיד יהיה מה לאכול. לא תמיד הם מקבלים תודה, הם נמצאים הרחק מהכותרות, ולעיתים קרובות הם חוזרים הביתה מותשים, אבל עם הידיעה הברורה שבזכותם המערכת ממשיכה להתקיים.
בתוך מציאות של כאב ואובדן, העבודה הזו נראית לעיתים אפורה או שולית, אך היא רחוקה מלהיות כזאת. היא דורשת חוסן נפשי, מחויבות אין קץ ויכולת להכיל את הכאב של האחר בלי להתפרק. היא מציבה בפני החיילים הצעירים מצבים שרוב בני גילם לא מתמודדים איתם לעולם – והם בוחרים שוב ושוב לעמוד במשימה.
דווקא בשעה שבה תשומת הלב מופנית כמעט כולה אל החזית, חשוב להרים את המבט אל מי שמחזיקים את המלחמה מאחור. אלו שלא מבקשים תשואות, אלא רק לדעת שהם הצליחו לעזור, לתקן, לחזק. כי בסופו של דבר, המלחמה הזו – כמו כל מלחמה – מתנהלת לא רק בקו הראשון, אלא גם באינספור נקודות קטנות שמרכיבות יחד את הסיפור הגדול.
רב״ט יפים צוגונוב || מכונאי טנקים
"זה תפקיד שמחזיק את המערכה"
רב״ט יפים צוגונוב, בן קיבוץ גת, משרת כמכונאי טנקים זה שנה וחצי. תפקידו מתרחש ברובו בסדנה טכנית, אך לא פעם הוא מוצא את עצמו יוצא לשטח, כדי להחזיר טנק תקוע אל שדה הקרב. "אני מרגיש את האחריות בעיקר כשאני יוצא לשטח", הוא מתאר. "יש פעמים שאומרים לך בערב שאתה בכוננות מחר – ומאותו רגע אתה ממתין לקריאה. אם צריך, אתה נוסע עם נהג ועוד אנשי מקצוע – חשמלאים, טכנאים – ויוצא לעבודה בשדה הקרב".
העבודה בסדנה אינה פחות תובענית. יפים מתמקד בעיקר בחלקו התחתון של הטנק: גלגלים, זחלים, משאבות דלק, מיגון ועוד. לעיתים מדובר בתיקונים פשוטים, ולעיתים – כמעט בשיקום מלא של הכלי. "קרה לי פעמיים ששיפצנו טנקים כמעט מהתחלה", הוא מספר. "אבל יש גם מקרים שזה כבר מעבר ליכולות הסדנה וצריך להביא ציוד כבד כמו מנופים וריתוך".
את הדרך אל התפקיד לא בחר בעצמו. אחרי שסיים לימודי הנדסאי, שובץ לפי צורכי הצבא. "כנראה הייתי מתאים יותר לתחום של מכונאות, וככה הגעתי לסדנה", הוא אומר בכנות. "אולי בהתחלה לא מאוד אהבתי, אבל עם הזמן למדתי להעריך את המשמעות".
המשמעות ברורה במיוחד כשהוא וחבריו פוגשים את הלוחמים. לעיתים זה קורה בשטחי כינוס, שם יש ציוד מתקדם יותר, ולעיתים בעוטף עזה – עם הכלים שיש בידיהם בלבד. "בכל פעם שאנחנו פוגשים לוחמים או טנקיסטים, אנחנו מקבלים מהם הוקרת תודה", הוא מספר. "זה נותן לנו מוטיבציה עצומה".
יפים מודה שהתפקיד לא תמיד פשוט, אך האקשן והאתגר שבו הפכו אותו לחלק משמעותי משגרת המלחמה. "זה התפקיד עם הכי הרבה בעיות ועם הכי הרבה אקשן", הוא אומר בחיוך. "אבל זה גם מה שמחזיק את המערכה. לדעת שטנק שחזר מהשטח יכול לשוב ולפעול בזכות העבודה שלנו".
בתוך שנה וחצי בלבד בשירות, הוא כבר יודע שהמקצוע הזה ישפיע עליו גם בהמשך. לא רק הידע הטכני שצבר, אלא גם תחושת השליחות שנבנתה מתוך עבודה שחייבת להיות מדויקת, מהירה – ובעלת משמעות ישירה לחיי לוחמים.
רב"ט אילעאי פרץ || מלקט מזון במרכז ההספקה המטכ"לי
"הצבא צועד על קיבתו. זה נכון"
אילעאי פרץ, בן 20 מנתיבות, משרת במרכז ההספקה המטכ״לי – בסיס 6030 בחצרים. הבסיס מתפקד כמו סופרמרקט ענק לצה״ל: מחלקות שלמות של מוצרי מזון, קפואים ובשר, משם יוצאים מדי יום טונות של סחורה אל בסיסי הדרום. פרץ אחראי בעיקר על תחום הבשר. לראות מה מופיע על השוברים, לארוז, לוודא הפרדה בין מוצר מוכן לטרי, ולהכין את המשטחים למשלוח. "אני במחלקת קפואים בשר. שם על משטח, מניילנים, ואז שולחים את זה לבסיסים", הוא מסביר.
מאז 7 באוקטובר, היקף העבודה השתנה לחלוטין. "העבודה גדלה פי שלושה וארבעה", הוא מספר, "אנחנו מדברים על כמויות מטורפות". ביום רגיל מטפלים בכ-30 הזמנות, בימים עמוסים המספר קופץ ל-50, ובחגים – פי ארבעה ויותר. הבסיס מנפק כיום קרוב ל-100 טון בשר ביום. חלק מהמשלוחים מיועדים למרחב עוטף עזה, חלקם מגיעים עד המוצבים שבתוך הרצועה.
אילעאי מדגיש שאין אצלו דבר כזה "קשה". להפך: "אני נהנה מהשירות. לדעת שאני מביא אוכל לחיילים – זה עושה טוב". מבחינתו, האוכל הוא לא רק לוגיסטיקה אלא בסיס לכל מאמץ קרבי. "אומרים שהצבא צועד על קיבתו. זה נכון. אם חייל לא אוכל, הוא לא יכול לתפקד. אנחנו שולחים ברמה הכי גבוהה שיש, כמו שהיינו רוצים לקבל בבית".
גם הזהות שלו כחייל חרדי נוכחת בתפקיד. "אנחנו משרתים שם רק בנים, בשביל ההרגשה האישית של כל חייל חרדי. הכל כשר ברבנות, ויש גם הכשרים מחמירים יותר – חב״ד, מהדרין. אין חייל שלא יכול לאכול".
בשבילו, הבסיס הפך לבית שני. "חשבתי שהצבא יהיה קשה, אבל הגעתי למקום שהוא כמו משפחה בשבילי. כל חייל וחייל, כל מילואימניק – המפקדים שם כמו אבא ואמא". החוויה התעצמה כשאחיו הצעיר התגייס גם הוא לאותו בסיס ולאותו תפקיד. "אני חושב שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות".
הידיעה שהעבודה שלו מגיעה עד החיילים שבתוך עזה מספקת לו משמעות עמוקה. "אם רק אראה בעין שהם אוכלים ונהנים מזה – אני אהיה הכי מאושר בעולם. אני יודע שזה מגיע, כי כל יום אנחנו שולחים כמויות אדירות של בשר".
מהשירות הוא כבר לוקח עימו פרופורציות חדשות. "זו מסגרת שגורמת לך לעשות בשביל האחר. כמו שיש לוחמים שמגנים עלינו, אני יודע שאני שולח להם אוכל ברמה הכי טובה שיש. זה תפקיד שאולי נראה קטן, מאחורה, אבל חיילים חיים מזה. כל אחד צריך לתת מעצמו, גם אם זה בדבר הכי קטן".
יובל זמיר || משק"ית ת"ש בסיירת נח"ל
"מרגישה שליחות עצומה"
יובל זמיר, בת 20 מאלפי מנשה, משרתת כמשקית ת"ש בסיירת נחל. היא התגייסה בפברואר 2024, בעיצומה של המלחמה, וכבר מראשית הדרך מצאה את עצמה בתוך מציאות מבצעית. "אני לא מכירה משהו אחר. אני באמת התגייסתי בזמן המלחמה", היא מספרת.
התפקיד של מש"קית ת"ש, שמוגדר בדרך כלל כטיפול בתנאי שירות ובעיות אישיות של חיילים, מקבל בתקופה הזאת ממד אחר. "בזמן המלחמה זה מקבל קצת תפנית ויש לנו עיסוק בכל הפן המבצעי. אנחנו יושבים בחמ"ל מבצעי, אחראים על כל התנועות של כוח אדם שקורות מהרצועה לארץ וגם מתעסקים בפציעות ובנפגעים בזמן הלחימה".
העבודה הלא שגרתית, מחייבת גם פתרונות יצירתיים, כמו הרמת כוסית לחיילים בודדים עם המשפחות שלהם - בזום. "העליתי את ההורים של החיילים הבודדים לשיחה, הם רואים את הילדים שלהם בתוך עזה עם מפקד היחידה ועם המ"מ שלהם שמברכים אותם לחג. זה היה ממש מרגש. יש חיילים שגם במהלך השירות בעזה טסים לחו"ל לחודש כדי להתאחד עם המשפחה. אני מרגישה שליחות".
החיבור לחיילים מחייב אותה גם לשאת על כתפיה סיפורים קשים. "אני מנסה להיות האוזן הקשבת באמת לכל החיילים. אני יודעת שכל אחד יצטרך לדבר וכל אחד צריך את המקום הנוח הזה לפרוק ולדבר. זה גורם לי להרגיש עוד יותר טוב לדעת שאני כן יכולה לעזור ולעשות מעבר לתפקיד שלי".
השירות בעיצומה של מלחמה שינה אותה לגמרי. "אני בן אדם שונה ממה שהייתי מלפני שהתגייסתי. אני מתפתחת מאוד בתפקיד – אם זה להראות חוסן, אם זה להילחם על העקרונות שלי, על דברים בשביל חיילים. זה המון לחץ נפשי כי באמת הם בלחימה, וזה אנשים שאתה מכיר, שמתחברים אליך מאוד ללב. בכל פעם שהם נכנסים לעזה שוב, יש את הלחץ הזה".
יובל יודעת שהשירות הזה ילווה אותה גם בהמשך. "אני היובל שלפני ויובל של עכשיו. מאוד שונה. גם התפקיד וגם התקופה הזאת באמת העבירו אותי המון דברים. זה מפתח אצלי חוסן ומכניס אותי להמון פרופורציות. היום אני מסתכלת על הכל בצורה שונה, מעריכה את הדברים".
סרן דנה || מפקדת פלוגת סיוע מבצעי
"כל מה שהלוחם צריך כדי להילחם"
סרן דנה, בת 25 מראש-העין, מפקדת פלס״ם 53 בחטיבה 188, מובילה את פלוגת הסיוע המבצעי של גדוד שריון שתמרן בכל הגזרות, מעזה ועד לבנון. תחת אחריותה נמצאים כל צורכי הלוחמים: מים, מזון, ציוד לחימה, ביגוד חם וגם טיפול בכלים, תקשוב ולוגיסטיקה. היא זו שמאפשרת לחטיבה להמשיך לנוע ולפעול גם בעומק שטח האויב. "זה כל מה שצריך לעשות מאחורי הקלעים כדי שהלוחם יצליח להילחם", היא מסבירה.
עוד לפני המלחמה שירתה דנה בגדוד 12 של גולני, ולאחר מכן עברה לגדוד 53, שם מונתה למפקדת פלוגת הסיוע – כ-140 חיילים, ביניהם כ-40 אנשי קבע מבוגרים ממנה. “הפלוגה מורכבת מכל העולמות – חימוש, תקשוב, מטבח, רכב, לוגיסטיקה. האתגר הוא גם לנהל את המענה לכל הגדוד וגם להכיל חיילים ואנשי מפקדה שלא הוכשרו להיות במרחב לחימה – אבל מצאו את עצמם שם”.
במהלך שמונה חודשי פעילות בצפון, במחנה עורפי שנמצא תחת איום קבוע, נאלצה הפלוגה להתנהל כמו יחידה לוחמת: מיגון תמידי, תרחישים של פינוי, כניסה למיגוניות וחשיבה מבצעית. דנה עצמה ישנה במדים, קסדה ווסט לצידה, וידעה שעליה לדאוג לא רק לעצמה אלא ל-200 איש בבסיס. “אלה חיילים שהגיעו להיות בתפקידים לוגיסטיים, ופתאום מצאו את עצמם תחת אש. החוסן שלהם שונה מלוחם שמוכן לזה, וזה היה האתגר הגדול שלי".
היא מצאה את הדרך דרך אימון וחיזוק: שיחות אינסופיות, תרגולי רפואה בסיסית, ותרגולים של כניסה למיגוניות. אירוע טראומטי שבו כטב״ם פגע בשק״ם הבהיר לכולם את חומרת המציאות – כמה חיילים נפצעו, חלקם עם פגיעות שמלוות אותם עד היום. “זה היה הרגע שבו הם הבינו: זה עניין של חיים ומוות".
במקום להתרחק, דנה דאגה להיות שם תמיד – ביטלה קורסים שנקבעו לה, הצטרפה לנסיעות, הובילה בעצמה שיעורים רפואיים לצד החובשים, והקפידה על מסדרים קפדניים. “אין חייל שלא עבד". היא אומרת. כל אחד קיבל תפקיד ברור לחצי השעה הראשונה של תמרון, מהנהג ועד לטבח. וכשהגיע סוף-סוף הרגע – תמרון בלבנון – הפלוגה פעלה ללא תקלות. “לא הייתי צריכה להגיד מילה. הם ידעו בדיוק מה לעשות. אלה שהיו אמורים להיות ׳עורף׳ הפכו ליחידה שמחזיקה את המערכה. כשהגיע רגע האמת, החיילים הבינו את תפקידם המשמעותי".
רס"ן אלעד מיכאלי || קב"ן
"זו זכות לעזור לחיילים"
רס"ן אלעד מיכאלי, בן 39, נשוי פלוס 2, הוא קב"ן (קצין בריאות נפש) בצה"ל כבר יותר מעשור. בשלוש השנים האחרונות הוא משרת ביחידה לטיפול בתגובות קרב – מרפאה ייחודית בצה"ל שמעניקה מענה טיפולי ללוחמים ותומכי לחימה, בעיקר מילואימניקים או סדירים שכבר השתחררו, אך ממשיכים לסבול מהשלכות של האירועים הקשים. "אנחנו יחידה טיפולית", הוא מסביר. "אחרי שהאירוע מסתיים, אם אדם עדיין סובל, הוא מגיע אלינו לטיפול".
הסיפור האישי שלו שזור בחוויות קרב קשות. כחייל צעיר בנח"ל, לחם במלחמת לבנון השנייה ונפצע מפצמ"ר. "בימים האחרונים של המלחמה נפצעתי יחד עם כמעט כל המחלקה שלי. חבר טוב נהרג. פינו אותנו תחת אש, וגם על המסוק שחילץ אותנו ירו טיל שהחטיא ברגע האחרון". אלעד נפגע מהדף ורסיסים, איבד את הראייה בעין אחת לזמן מה, אך לבסוף החלים וחזר לשירות. "אני היחיד שחזר לצבא, ליוויתי את חבריי הפצועים עוד לפני שחשבתי שאהיה מטפל".
החוויה הזו, לצד האובדן שחווה, הובילה אותו בסופו של דבר ללימודי טיפול ולחזרה לצה"ל כקב"ן. "בהתחלה בכלל לא חשבתי על זה. הייתי מבולבל, חייתי בתל-אביב, עבדתי פה ושם. רק אחרי כמה שנים הבנתי שזה הכיוון שלי – טיפול בטראומה. היום ברור לי שזה קשור למה שעברתי".
חזרתו לצבא לוותה גם בתחושות מורכבות. אחרי הפציעה, הוא ניסה לפנות לעזרה נפשית אך נתקל בזלזול. "פגשתי רופא שאמר לי שאין לי מה לפנות לטיפול. זה פגע בי מאוד. בדיעבד, זה חיזק בי את השליחות להיות שם בשביל אחרים – שחיילים יחוו חוויה אחרת מזו שאני עברתי".
מאז 7 באוקטובר, היחידה שבה הוא משרת הפכה לעמוד תווך בטיפול באלפי לוחמים. "עברנו למצב חירום שהפך לשגרת מלחמה. ראינו כמויות מטופלים ששוות למה שעשינו ביותר מעשרים שנה". עבודתו מביאה אותו לשמוע סיפורים קשים מנשוא. "אתה שומע תיאורים מזעזעים של טבח, ילדים, אזרחים. זה קשה. אבל בעיניי מטפל בטראומה חייב אומץ. צריך להסכים להיות עם האדם ברגעים המזוויעים שהוא מתאר. רק כך אפשר לתת משמעות ולעזור".
אלעד רואה בתפקיד שליחות. "זו זכות להיות שם עבור האנשים האלה. זה קרוב לקודש. אנחנו מנסים לעזור לכמה שיותר – כי מי שנשלח לקרב ראוי גם שידאגו לו אחרי שהוא חוזר".
סמ"ר (במיל') יהודה לפקוביץ' || חייל ביחידת אנו"ח בפיקוד העורף
"אני אולי הבורג הכי קטן במערכת, אבל זה החלק שלי"
יהודה לפקוביץ’, בן 37 מירושלים, חרדי ואב לשניים, לא תיכנן ללבוש מדים. “בגיל 18 היה לי פטור, זה היה ברור שבצבא לא אשרת - כי אצלנו זה פשוט לא מקובל", הוא מספר. בגיל 30 שמע על תוכנית שלב ב’ המיעדת לחרדים. "אמרתי לעצמי, אולי בכל זאת יש לי דרך לתרום. זה לקח לי זמן להתקבל, אבל בסוף זה קרה".
הוא שובץ ליחידת אנו״ח (איסוף נתונים וחללים) בפיקוד העורף. "עד 7 באוקטובר הכל היה אימונים. לא באמת חשבתי שאטפל בחללים. אני רציתי לברוח מהעיסוק בזה. לא חשבתי שאי פעם אהיה באתר הרס".
ואז הכל השתנה. "המ״מ שלי קיבל הוראה. ב-8 באוקטובר כולנו התייצבנו למחנה שורה. לא ידענו מה זה אומר. הגענו, ופתאום אתה רואה מאות חללים. אתה עומד מול כמות שלא דמיינת, ואף אחד לא הכין אותך אליה. עבדנו 12 שעות ברצף, אנשים לא היו מוכנים לעצור למרות שהיו באפיסת כוחות. כל אדם שזיהינו שם, זה היה סיפוק אדיר כי ידענו שהמשפחה שלו סוגרת מעגל".
משם היחידה עברה לעוד משימה שאף אחד העלה בדעתו אי פעם — ניקוי המכוניות במגרש המכוניות השרופות באתר תקומה, במטרה שכל השרידים יובאו לקבורה. "משהו שאתה בכלל לא מתאר לעצמך, אבל הצלחנו לעשות את זה".
גם במבצע עם כלביא, היחידה מצאה את עצמה במרכז הפעילות. "ביום האחרון של המלחמה נפל טיל בבאר-שבע והבנו - זה עלינו. זו הייתה הפעם הראשונה שטיפלנו בחללים באתר הרס אמיתי. חילצנו את הנרצחים בכבוד. עשינו את מה שלמדנו בשש שנים בפעם אחת".
כששואלים אותו למה הוא עושה זאת, יהודה עוצר רגע: “זו שאלה טובה. אני עושה את זה כי אני חלק מעם ישראל. אני חי כחרדי, הילדים שלי במוסדות חרדיים, אבל עדיין חשוב לי לתרום. אני אולי הבורג הכי קטן במערכת, אבל זה החלק שלי. יש מחירים נפשיים, גם קשה בכל פעם לעזוב הכל. אבל יש פתגם בחז״ל: ‘במקום שאין איש – השתדל להיות איש’. אני מרגיש שזכיתי להיות האיש הזה".
יהודה מסכם בפשטות: "זאת זכות אדירה, אולי הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים".
