בבסיס, הוא כנראה היה יפה מדי, והוא ידע את זה.
רוברט רדפורד, שהלך לעולמו אתמול בגיל 89, באמת היה מהטיטאנים האחרונים של הקולנוע, שם קוד לכוכב ענק, מישהו שאנחנו באמת שמחים לראות את פרצופו בגובה שלושה מטרים באולם, עם העיניים התכולות המושלמות שלו. רדפורד היה מודע ליופיו וניסה לשבור את זה: לא בהתכערות, בקריצה. לא במקרה, שני התפקידים הכי איקוניים שלו בצעירותו, ב"קיד וקאסידי" מ-1969 וב"העוקץ" מ-1973, היו של שודד מקסים. זה גם היה תפקידו האחרון ב"הג'נטלמן והאקדח" הנוגה מ-2018, שאותו גילם כשכבר היה בן 83. רדפורד תמיד בא לשדוד אותך עם חיוך.
הוא נולד בסנטה-מוניקה – המקבילה האמריקאית להרצליה פיתוח – לכאורה למשפחה כל-אמריקאית מאושרת. ילד שמנת, שאכל הרבה מרורים. ניתנה לו מלגה כדי שיתפתח כשחקן בייסבול (ספורט שהופיע לא אחת בסרטיו), אבל מותה המוקדם של אמו הוביל אותו לאלכוהוליזם. הוא התחיל מחדש ונסע לניו-יורק כדי לפתוח בקריירת משחק והתחבר לאנשים שונים בתחום, בהם ג'יין פונדה, שהפכה לחברה קרובה ולשותפה למסך כמה פעמים במשך שישה עשורים.
בשנותיו הראשונות התמקד בברודוויי ובטלוויזיה, אבל בהדרגה הוליווד שמה לב אליו. תפקידו לצד פונדה בעיבוד למחזה הלהיט של ניל סיימון "יחפים בפארק" (1967) הפך אותו לכוכב. התפקיד ב"קיד וקאסידי" (1969) לצד פול ניומן כבר הפך אותו לכוכב ענק. ב-1973 חזר לשתף פעולה עם פול ניומן ועם הבמאי ג'ורג' רוי היל בסרט נוכלים אחר, פחות טוב – "העוקץ" – ודווקא הוא זכה באוסקר.
בשנות ה-70 הקריירה שלו התנהלה במעין פרדוקס: הוא היה כנראה הכוכב הכי יפה שהוליווד הציעה לעולם, אבל זה קרה בתקופה שעולם הקולנוע העדיף לראות על המסך שחקנים "מכוערים" ועצבניים (דסטין הופמן, אל פאצ'ינו, רוברט דה-נירו). רדפורד היה מודע לכך, והיה לו טעם מצוין; לכן, על אף שהיה יפה, הוא מעולם לא היה היפיוף.
חלק מהקלאסיקות שלו בעשור הזה: "המועמד", "כך היינו", "גטסבי הגדול", "שלושת ימי הקונדור" וכמובן "כל אנשי הנשיא". לא תמיד הוא היה נחמד. זכור סיפור מצילומי הסרט "כך היינו", שבו הוא מתאהב בברברה סטרייסנד: רדפורד השתמש במעמדו ככוכב כדי לשנות את הסוף כך שהוא זה שיעזוב אותה בסרט, ולא להפך. מישהו בסביבתו לחש לו שלא יכול להיות ש"היהודייה המכוערת" תעזוב את "הגוי היפה". מצד שני, היו סרטים שבהם חתר בדיוק נגד אותה תדמית של בלונדיני תכול עיניים מושלם, וב"גטסבי הגדול" וב"המועמד" חשף את עצמו בשיא ריקנותו.
ב-1980 הגיע קו פרשת המים: רדפורד זכה באוסקר על סרטו הראשון כבמאי – המלודרמה הנוגה "אנשים פשוטים", שעסקה בהתאבדות בחברה הגבוהה. בכך למעשה החלה קריירת הבימוי שלו, שהשיקה לקריירת המשחק, אבל לא לגמרי. בניגוד לבמאים-כוכבים אחרים (איסטווד, קוסטנר, אלן), רדפורד כמעט לא הופיע בסרטים שביים, והם לא עסקו בדימוי שלו. הם כן עסקו – כמעט כולם – באמריקאים שנראים טוב, עם עור בהיר ושיניים מושלמות, אבל שבורים מבפנים.
סרטו הגדול ביותר כבמאי הוא "חידון האשליות" מ-1994, שעסק בתרמית בתוכנית טריוויה בשנות ה-50, שבה המתמודדים קיבלו את התשובות מראש. על הדרך נחשפה גם מזימה עם יסודות אנטישמיים. רדפורד הכל-אמריקאי, דווקא הוא, חשף את היסודות הרקובים של אמריקה. הוא ביים גם את "הלוחש לסוסים", שבו גילה את סקרלט ג'והנסן כילדה; את "כאריות לכבשים", שבו גילה את אנדרו גארפילד; ואת "נהר זורם ביניהם", שבו העניק לשחקן צעיר בשם בראד פיט את תפקידו הגדול הראשון. אפשר לומר שפיט הוא במידה רבה יורשו של רדפורד בהרבה מובנים: החתיך שמתאמץ לגלות לנו שהוא יותר מזה.
אבל נראה שתפקידו הגדול ביותר של רדפורד כלל לא קשור למשחק או לבימוי אלא להיותו מייסד פסטיבל סאנדאנס בתחילת שנות ה-80 בהרי יוטה (על שם הדמות שגילם ב"קיד וקאסידי" – סאנדאנס קיד). זהו הפסטיבל הגדול שדרכו התגלו כל הכישרונות הצעירים של הקולנוע העצמאי האמריקאי בשנות ה-80 וה-90: טרנטינו, האחים כהן, סטיבן סודרברג, קווין סמית'. כולם היו בניו, ומעניין שהכוכב הכי הוליוודי שיש שינה את עולם הקולנוע דווקא דרך הקולנוע העצמאי שלא היה מזוהה איתו. רדפורד לא רץ להצטלם עם כל "הילדים המגניבים" שגילה, וגם לא לקח קרדיט על הצלחותיהם, אבל הוא כיוון אותם למרכז השיח התרבותי, ותמיד ברוגע ובחיוך. גם על זה מגיעה לו תודה
