"משהו זיעזע אותנו" | משפחת סבו, אמסטרדם
כשדב סבו (52), המתגורר באמסטרדם כבר 29 שנים, נשאל על ההבדלים בין יום כיפור בארץ לבין החג בהולנד - התשובה למרבה הצער לא כוללת רק שוני תרבותי וסביבתי. מאז 7 באוקטובר העוינות כלפי היהודים גברה, כפי שמרגיש היטב מי שעוסק בטיפול ברילוקיישן של משפחות ישראלית.
"קיבלנו סטירה רצינית מאוד בתור עם", אומר דב, אב לשתי בנות, ליאל (17) ודניאל (15), "אבל זה חיזק את הזהות היהודית שלנו. כישראלי בישראל, אין לך גישה לדת אם לא גדלת בבית מסורתי או דתי, אבל כאן פתאום מגיעים לבית הכנסת אנשים שלא ביקרו בו שנים, ובכלל אומרים שרצו לברוח מכפייה דתית. משהו זיעזע אותנו, ההבנה שהשנאה אינה לישראלים אלא ליהודים. אנשים ששמו את הילדים בבתי ספר ציבוריים פתאום מגלים שציירו צלב קרס על השולחן, או שכל הכיתה שרה 'הייל היטלר' לילד".
בנוגע ליום כיפור מספר סבו: "הארוחה המפסקת היא חוויה! אני מבשל מהבוקר ל-16 אנשים, חברים ומשפחה. אחד הדברים המדהימים בישראל הוא שכל המדינה נכנסת לחג, גם מי שלא צם. נוסעים על אופניים, חבורות על הכביש. אין את זה בשום מקום אחר בעולם, בהולנד הרגשתי ככה רק בקורונה. אנחנו בעצם מופיעים בסרט של עצמנו כשאנחנו הולכים כאן לבית הכנסת, העולם ממשיך כרגיל ואנחנו עוצרים ל-25 שעות, זה אחד המינוסים של יום כיפור מחוץ לישראל".
סבו ממשיך: "עוד הבדל הוא גודל בית הכנסת. בישראל יצא לי להיות בערב יום כיפור בתפילה של 1,500 איש בפ"ת, פתחו את החלונות ואנשים שעמדו בחוץ התפללו. בהולנד זה 120 איש".
אתה מתכוון להיות זהיר יותר השנה כשתלך לבית הכנסת, להצניע סממנים יהודיים?
סבו: "כשעברתי להולנד, סבתי ניצולת השואה ביקשה ממני: 'אם לא טוב לך ואתה מפחד, תחזור לארץ'. לצערי, אני מתחיל להבין על מה היא דיברה. לא אמשיך לחיות בהולנד אם אצטרך להתחבא או להסתיר את הזהות שלי. יש לי בבית חנוכייה גדולה, יש גם מזוזה, וכולם ברחוב יודעים שכאן גר יהודי. לבית הכנסת אלך כרגיל עם כיפה בערב יום כיפור".
כיפה שחורה במקום לבנה | משפחת כהן, לוס–אנג'לס
יניב כהן (43) נהג לחבוש כיפות לבנות, במיוחד בחגים ושבתות, אך מאז 7 באוקטובר הוא החליף לשחורות. "זה לא בולט מרחוק, והכיפה מתמזגת היטב בשיער ולא מבחינים בה", הוא מסביר. "את שרשרת החמסה אני ממשיך לענוד אבל מכניס לתוך החולצה, לא רוצה שיזהו שאני יהודי".
ההצהרה הזאת אינה דבר של מה בכך כשהיא מגיעה מכהן, המוכר בלוס-אנג'לס בארוחות השבת שהוא עורך קרוב לעשר שנים, מכיסו הפרטי ובעזרת תרומות. מדי שישי בערב מגיעים לביתו בנורת' הוליווד עשרות ישראלים – שאת רובם אינו מכיר כלל – לארוחה חגיגית כיד המלך. כל ישראלי שנוחת בלוס-אנג'לס ומחפש היכן לעשות את השבת, מופנה אליו מיד, ויש גם אימהות יחידניות ומבוגרים עריריים שבאים לחגוג יחד.
באחת מהארוחות הללו הוא פגש את ספיר אלדי, שהגיעה לעיר לביקור משפחתי ובאה לסעוד עם אחותה. הם נישאו ממש עם פרוץ הקורונה במארס 2020, והיום הם הורים לשני ילדים קטנים.
החיים השתנו מאז שפרצה המלחמה, כפי שמעיד כהן, שעובד בחברה להתקנת שערים. "שומעים שיש לי מבטא זר ושואלים אותי מאיפה הגעתי. פעם אחת אמרתי שאני מישראל והלקוח אמר לי, 'לך, לך מפה'. היום אני כבר לא אומר. אני אומר שאני ממרוקו, וכשערבים שואלים אותי אם אני יודע קצת ערבית, אני אומר שלא כל כך טוב כי הגעתי לארה"ב בגיל צעיר".
ביום כיפור הוא ירגיש היטב את האווירה השונה. מעבר לשינוי צבע הכיפה והסתרת החמסה, האנטישמיות הגואה ומקרי התקיפה נגד יהודים וישראלים בארה"ב – חלקם בלוס-אנג'לס – הביאו אותו לשנות את הדרך לבית הכנסת "עדת ישורון" שבו הוא מתפלל: "אנו הולכים דרך רחובות צדדיים, לא ברחובות מרכזיים, כך יותר בטוח". בדומה לבתי כנסת רבים אחרים בעיר, גם "עדת ישורון" שוכר אנשי אבטחה בראש השנה ויום כיפור על מנת לשמור על ביטחון המתפללים.
ואגב: לא פשוט ואפילו יקר לתפוס מקום בבית כנסת גדול באל-איי בחגים: ישנם כאלו המוכרים מינויים שנתיים, ומי שרוצה להגיע לתפילות ב"טמפל עמנואל" בבוורלי הילס ללא מינוי, למשל, וגם אין לו בן משפחה או חבר מנויים, ישלם 721 דולר כדי להיכנס. מנהג שהישראלים בעיר לא ממש התרגלו אליו. / איילה אור-אל
לפי הכוכבים בשמיים | משפחת שניידר, תמרינדו, קוסטה–ריקה
ענת ואורן שניידר עברו עם הילדים אביב (17) ואסף (14) מגבעתיים לתמרינדו לפני שמונה שנים. בקוסטה-ריקה הם פתחו בית קפה/מאפייה בשם Breaking Bread, התיכוניסטים כבר דוברים שלוש שפות - עברית, אנגלית וספרדית - ובדרך גם הכלב קופר הצטרף למשפחה. נשמע כמו רילוקיישן מוצלח - אבל ענת לא מסתירה את העובדה שמאז 7 באוקטובר החיים לא נשארו אותו הדבר.
"הרבה דברים השתנו מאז שהחלה המלחמה", מודה ענת (52), "בין אם מדובר בהרגשה האישית שלי שמקומי בישראל ושאין לי ארץ אחרת, ובין אם מדובר בלקוחות קבועים שלא מבקרים אצלי יותר מאז שחרבות ברזל פרצה". ענת מוסיפה כי היא פועלת ללא הרף למען ישראל דרך בית הקפה: "אנחנו מאוד מעורבים בכל מה שקורה בארץ, וממש מנהלים הסברה ישראלית למקומיים – וגם לתיירים שמגיעים לפה ולא מבינים את הסכסוך ואת הסיבה למלחמה. אנחנו משתדלים לעשות הסברה לכל מי שמעוניין לשמוע. לפעמים אנחנו נתקלים בתגובות נוראיות ולפעמים בתמיכה נהדרת".
מבחינת יום כיפור, הילדים לבית שניידר עדיין זוכרים את הימים בישראל, שבהם ניצלו את הזמן למרתון אופניים עם החברים בשכונה, אבל בקוסטה-ריקה החוויה שונה מאוד. "אין לנו בית כנסת או בית חב"ד באזור", אומרת ענת, "ויום כיפור מתחיל ומסתיים אצלנו בדירה. גם אין לנו עיתון שכתובות בו השעות של כניסת ויציאת החג, ובשביל לדעת מתי יום כיפור מסתיים אנחנו סופרים שלושה כוכבים בשמיים".
הכהן של הקהילה | משפחת צימרמן, טולום, מקסיקו
איתי צימרמן (42), נשוי לאורטל ואבא לרפאל ודויד, הגיע למקסיקו לטיול אחרי צבא לפני 21 שנה ונשאר לחיות שם. כיום הוא יזם של בתי מלון וחי על הקו בין ישראל למקסיקו. "בשנים הראשונות שלי בפלאיה דל כרמן לא הייתה קהילה יהודית, וגם מעט ישראלים חיו שם", הוא מספר. "לחב"ד לקח כמה שנים להגיע ולכן לא היה בית כנסת. הייתי מתפלל לבד את 'כל נדרי' ומעביר את הצום בבית. אחרי חיים שלמים של כיפור משפחתי בארץ, ההתמודדות עם הלבד הייתה גדולה, אבל היא הפכה לכוח רוחני ענק".
היום, הוא מתאר, החוויה היא סוריאליסטית: "מצד אחד צום, תפילה וקדושה, ומצד שני - פרובוקציה מהסביבה. הרחובות בדרך לבית הכנסת מלאים במכוניות, מסעדות שמוכרות חזיר ובחורות בלבוש חשוף, ואתה בדרך לחב"ד עם חולצה לבנה ותיק של טלית. זה היה חיבור כמעט בלתי אפשרי בין עולם רוחני לעולם חומרי. ברגע שהרב חיים גילה שאני ממשפחת כהנים, ובעצם הכהן היחיד שחי אז בפלאיה דל כרמן, הפכתי למוצר מבוקש מאוד. מאז, בכל יום כיפור, אני 'הכהן הגדול' שעולה ומברך את כל המתפללים בבית הכנסת. היום בטולום, יש לנו את הרב נתנאל והרבנית לינור, שדואגים לארוחה מפסקת, לתפילות ולמוצאי הצום, ובכלל לכל חוויית יום כיפור שהיא מאוד אותנטית".
אבל את הבית הוא לא שוכח: "זה זיכרון קסום שמלווה אותי עד היום, ההרגשה חקוקה אצלי עמוק בראש. חמש דקות לפני כניסת הצום היינו יוצאים לבית הכנסת הגדול בכפר-סבא, וכמובן הולכים באמצע הכביש כי להבדיל ממקסיקו אין מכוניות. הפיוט בבית כנסת, הכיסא הקבוע, הסיבוב ברחובות אחרי התפילה. כילדים היינו נשארים ברחבה בקניון ערים עד חמש בבוקר כדי לקום מאוחר למחרת".
הדברים השתנו במקסיקו מאז 7 באוקטובר?
"באופן אישי אני לא מרגיש ככה, ולא חוויתי אנטישמיות. מקסיקו היא לא מקום פוליטי מדי, ולפחות באזורים שלנו אין הפגנות פרו-פלסטיניות או סממנים אנטישמיים. תמיד הייתי מאוד גאה במקום שממנו אני בא, ובו-זמנית מכבד את המקום שבו אני חי, ואני חושב שהמקומיים מעריכים את זה".
חשבון נפש אישי ולאומי | דודי סלומון, ניו–יורק
דודי סלומון חווה בחו"ל את מלוא עוצמת האנטי-ישראליות – אחרי הכל, הוא לא יכול להצניע סממנים בתור חבר במשלחת לאו"ם. "העבודה מתישה ולפעמים מתסכלת", הוא אומר, "אבל אני יכול להגיד בפה מלא שכולנו מרגישים שאנחנו בשליחות, כולנו מרגישים קצת בהיסטוריה".
סלומון גר במנהטן עם בת זוגו, אותה הכיר ברכבת התחתית ימים בודדים לפני יום כיפור הקודם ("עצה - אל תדברו על אף בלונדינית בסאבוויי בקול, הן שומעות. וחלקן, לא עלינו, מבינות גם עברית"). והוא מרגיש היטב איך העיר הפכה אחרת: "הרחובות השתנו, במיוחד בסביבת האו"ם - המפגינים תמיד נוכחים ליד בניין המשלחת. הפיגועים האחרונים בארה"ב משפיעים על הרחוב, כשהכל קצת על הקצה. ההנחיות למשלחת הישראלית מחמירות הרבה יותר מבדרך כלל ומזכירות לנו כל יום על מה אנחנו נלחמים, ומול אילו כוחות".
"אני מרגיש שמאז 7 באוקטובר - כל חג קיבל משמעות אחרת", הוא מוסיף. "חגים שמחים, כמו ראש השנה שעבר עלינו, מקבלים תיבול עצוב וכואב כל כך על החטופים שלא יכולים לחגוג. צומות, לעומתם, פשוט מקבלים משמעות נוספת. לתחושתי אני לא צם רק כדי לכפר על החטאים שלי, אני צם בשביל כולם. אני לא עושה חשבון נפש אישי - אלא לאומי. האם עשיתי מספיק מילואים, האם אני מסייע מספיק למשפחה שלי, למדינה שלי, לאחים שלי, האם אני עושה מספיק בשביל שהחטופים יחזרו, ומה אוכל לעשות עוד? אני מקווה ומאמין שהשנה הבאה תהיה שנה של ניצחון ושל הנחת שכולנו מחכים לה, גם בארץ וגם בנציגויות ברחבי העולם, ושהצום הזה באמת יהיה יום של כפרה".
לשמור על הזהות היהודית | משפחת פריש שרצקי, קופנגן, תאילנד
יעל פריש מתגוררת בקופנגן יחד עם בעלה רפי שרצקי ובניהם אורי (15) ושחר (11). המשפחה מתגוררת באזור הצפון-מערבי של האי, בו מתרכזות רוב קהילות הזרים במקום. "מצאתי עבודה מרחוק אונליין", מספרת יעל. "אנחנו גם מארחים חברים שמגיעים מישראל, ובחופשות של הילדים מבית הספר מסתובבים ומטיילים יחד איתם. יש לנו באי הרבה חברים של 'היי' ו'מה נשמע', וקצת חסר שאין לנו חברים קרובים ממש, במיוחד לבעלי. אנחנו קצת יותר מבוגרים מרוב הזוגות כאן, שהם בדרך כלל בגילי ה-30 עם ילדים קטנים".
הבנים לומדים בבתי ספר פרטיים בהם מלמדים בשפה האנגלית, אבל מסתובבים בעיקר עם ישראלים. יעל: "רוב הילדים פה ישראלים, יש ילד איראני דובר עברית, שלמד מהחברים שלו פה. היו לנו חברים אנגלים שהבת שלהם, בת 6, התבאסה שהיא לא יודעת עברית כדי לדבר עם התלמידים האחרים".
הקהילה הישראלית גם דואגת ליום כיפור חם: "בשנים הקודמות הלכנו לבית הכנסת של בית חב"ד כאן בקופנגן, ונראה לי שזה מה שנעשה עם הבן הקטן. הגדול כבר הולך עם חברים. רוב הישראלים כאן חילונים, אבל אנשים באים לבית הכנסת ביום כיפור. פה בתאילנד אני יותר מקפידה ללכת לבית הכנסת – בארץ הזהות היהודית ברורה מאליה וכאן פחות, לכן אני רוצה שהבן שלי יראה את התפילה והשופר.
"בכלל, אנחנו מציינים בבית את כל החגים. בפסח עשינו ליל סדר, ובראש השנה הייתה לנו ארוחה משפחתית עם תפוח בדבש. ביום כיפור נציין את הצום והתפילה, אבל בעיקר אדבר עם הילדים על מהות היום שבו עושים חשבון נפש ומבקשים סליחה. למי מתפללים? זו שאלה טובה. אחרי 7 באוקטובר אמרתי שאני לא מאמינה שיש אלוהים שיכול לעשות כזה דבר. לכן עכשיו זו בעיה. אבל יש 'בין אדם לחברו'. גם בתשעה באב הסברתי לבנים שמהות היום מבחינתי היא חשיבות היחסים בין אדם לאדם, שאם הם לא טובים זה עלול להביא לחורבן". / רן עזר
"חיבור לנשמה היהודית" | גיל סברנסקי, סאו–פאולו
כאשר גיל סברנסקי, מאמן מנטלי ומנטור להתפתחות רוחנית, מדיטציה ונשימות, נשאל על השינוי שחל ביום כיפור בעיר מגוריו סאו-פאולו מאז פרוץ המלחמה, הוא מפתיע. הוא מודה שהדברים אכן השתנו, אבל בעוד במקומות אחרים בעולם הכוונה בשינוי היא להחמרת היחס כלפי היהודים ואווירה טעונה יותר, סברנסקי מדבר על מהלך חיובי בתוך הקהילה.
סברנסקי, שחי בברזיל כבר עשר שנים, מסביר: "בהחלט ראינו פה שינוי, גם ביום כיפור, גם בראש השנה, בכלל בכל החגים – מאז 7 באוקטובר יש הרבה יותר חיבור בין האנשים בקהילה היהודית. יש תחושה שלא משנה ימין או שמאל. אלו ימים מיוחדים, עוצמתיים, של חיבור לנשמה היהודית".
על יום כיפור בסאו-פאולו מספר סברנסקי: "בסופו של דבר, החוויה של יום כיפור במדינה אחרת היא שונה לגמרי. מעצם העובדה שאתה לא מציין אותו בארץ, יש הרבה יותר הכנה ליום הזה, הרבה יותר כוונה. אתה נמצא ביחד עם כל הישראלים, עם כל היהודים, והשורה התחתונה היא שמרגישים יותר את הרוח של יום כיפור כאשר נמצאים בחו"ל. אני נוהג ללכת לבית חב"ד בעיר, אנחנו אוכלים ביחד ארוחה מפסקת, מתפללים בבית הכנסת, זו אחדות אמיתית. החוויה הזו לא שונה מבחינת המהות, אלא מבחינת התחושה. בגלל המקום שאנחנו נמצאים בו נוצרת תחושה מיוחדת של יחד".
מחפשים את הקרבה | מיטל עמוס, וינה
התחושה שאופפת את מיטל עמוס ביום כיפור לאורך השנים סובבת את האנרגיה. היא חיה בווינה כבר חמש שנים, ומהחג בארץ זה מה שנשאר איתה: "בעיניי זה יום מאוד מיוחד, יום של התכנסות, ניקוי ושקט, אפשר להרגיש את הקדושה ברחוב, באנרגיות, בללכת לבית הכנסת בסוף התפילה ולשמוע את תקיעת השופר. בישראל גם גרתי קרוב מאוד לבתי כנסת והיה נוח להגיע אליהם".
"פה באוסטריה אני גרה מאוד רחוק מבית הכנסת הסמוך ביותר", היא מוסיפה. "הכל כרגיל מסביב, אין שום שינוי אנרגטי, ואפשר להרגיש את זה רק בבית. מבאס אותי נורא שאני לא יכולה להגיע לבית הכנסת, לשמוע את השופר". אגב, בבירת אוסטריה פועלים 13 בתי כנסת ובתי מדרש, שרובם נמצאים באזורים שבהם נמצא ריכוז היהודים הגבוה ביותר.
מיטל, מאמנת כושר הפועלת גם בתחום הבריאות והתזונה, יודעת לזהות את השינוי שחי בקרב הישראלים החיים בווינה מאז 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל: "הקהילה הישראלית מחפשת קצת יותר את הקרבה בתוכה. יש דיבור של איפה ומתי יתקיימו התפילות כדי להיות יחד. האנשים כאן מחפשים עכשיו את הקשר, להיות חלק ממשהו יותר ישראלי, יותר חם. זה קשור לצורך בתחושת שייכות, אבל הרצון הזה בקרבה נועד גם קצת כדי לפרוק את מה שאנחנו מרגישים".
"לא אוריד את המזוזה" | משפחת רוזנבלום–חביב, פריז
זו הייתה שנה קשה ליהודי צרפת, וגם ז'ינט רוזנבלום ובתה ג'סיקה חביב הגרות בפריז הרגישו זאת היטב. "האווירה הכללית לא מוצאת חן בעיניי בכלל", אומרת ז'ינט, גמלאית. "יש לי תחושה שמתייחסים אליי פתאום כיהודייה ולא כצרפתייה". ג'סיקה, יועצת תקשורת ואם לשניים, מוסיפה: "אני בהלך רוח יותר לוחמני. אני מדור אחר. סבא וסבתא שלי שרדו את השואה. זה אולי נשמע נורא אבל כנראה שהמורשת הזו העניקה למשפחה שלנו כוח לשרוד פיזית ומנטלית. אני גם פעילה בארגונים 'החברים של קיבוץ ניר עוז' ו'כולנו ה-7 באוקטובר' למען החטופים. ככה אני לא שוקעת במרה שחורה".
אתן דואגות יותר לביטחון המשפחה?
ז'ינט: "אני רק מחכה שמישהו יעז להגיד לי משהו. לא מפחדת בכלל. לא אוריד את המזוזה וגם לא את השרשרת עם המגן דוד. אבל אני עצובה מכל מה שקורה כאן, כי הממשלה נותנת למי שתוקף אותנו את התחושה שהוא יכול לעשות זאת מבלי להיענש. אני אומרת לנכדים שלי: 'תלמדו מקצוע שאפשר לעסוק בו בכל מקום'. זה לא נורמלי שלקראת החגים צריך יותר ויותר שוטרים ליד בתי הכנסת".
"כבר מזמן יש", אומרת לה ג'סיקה בצער. "יש לנו הרבה מזל כי אנחנו גרים בסביבה מאוד רגועה חברתית, אבל כולנו מכירים אנשים שסבלו מאנטישמיות. לא הייתי קורבן באופן ישיר, אבל אני לא נאיבית ומודעת למתרחש. אני מבהירה לילדים שישימו לב יותר למה שקורה סביבם. אני נשארת, מה שלא יהיה. אני מאוד אוהבת את ישראל אבל לאו דווקא רוצה לגור שם. בחיים לא חשבתי שאומר דבר כזה: לא אתן להם את העונג שבעזיבתי".
ז'ינט: "המשפחה שלי פה, אבל אני מתניידת בין צרפת וישראל. אחרי החגים אני שוב נוסעת לחודשיים. בישראל אני מרגישה חופשייה יותר".
בתשרי הן ממשיכות במסורות הרגילות. ז'ינט: "אני חוגגת את כל החגים בבית. כל הילדים והנכדים ביקרו בארץ והשתתפו בתלמוד תורה לידע כללי". ג'סיקה: "חגגתי בר ובת מצווה לילדים אצל הליברלים. אנחנו אף פעם לא עובדים ולא שולחים את הילדים לבית הספר ביום כיפור".
לסיכום, ג'סיקה מאחלת לשנה החדשה "קצת שקט פנימי ואווירה יותר מפויסת. אני עצובה שהקהילה מחולקת בגלל הפוליטיקה והמלחמה בישראל". "שיחזירו את החטופים", מבקשת ז'ינט. / תמר שבק
