לקראת ראש השנה קיבלו ילדי העוטף הזדמנות לקחת מכחולים וצבעים ולצייר את האיחולים והתקוות שלהם לשנה החדשה לא על נייר אלא על צנצנות דבש. מדובר ביוזמה של מותג יד מרדכי, שהזמין עשרות ילדים מהעוטף שעברו שנתיים קשות ומורכבות לחלום בצבעים. את חלקם פגשנו רגע לפני החג במפעל יד מרדכי, צופים בהתרגשות בציורים שלהם מודפסים על צנצנות הדבש.
עבור רומי, דניאל, רננה, עדי, לירז, ליאור, יעל ורעות זו הייתה חוויה מיוחדת ומרגשת לראות כיצד היצירות שלהן, שמסמלות מסר לשנה טובה יותר, הופכות לחלק מצנצנות חגיגיות שיגיעו אל שולחנות החג ברחבי ישראל. במהלך המפגש שיתפו הילדות זו את זו בחוויות החזרה לקיבוץ, סיפרו על ההתמודדות עם השגרה החדשה, והביעו גאווה על כך שהציורים שלהן יעבירו מסר של תקווה ועידוד למשפחות רבות בחגי תשרי.
ב-7 באוקטובר היו רעות רבינוביץ' (9) ואחיה הגדול עומר, מקיבוץ מפלסים, בבית סבתם במרכז הקיבוץ, שם ישנו בלילה הקודם. "מתוך הממ"ד שמענו דיבורים בערבית ומחבלים מסביב לבית", משחזרת רעות. "עומר החליט שזה הזמן לברוח לבית של ההורים, אז רכבנו על האופניים. עומר רכב ראשון כדי שאם יירו, יפגעו בו ולא בי. אבא ואמא לא פתחו לנו את הדלת מיד וזה היה נורא מלחיץ, הם חשבו שאנחנו מחבלים. היינו כולנו בממ"ד מיום שבת עד יום ראשון בצהריים ואז פינו אותנו בהתחלה למלון בנתניה ואז להרצליה.
"ציירתי כוורת דבש וקשת בענן, כי זה מה שמרגיש לי בלב. אני רוצה שיהיה כאן כבר שוב מתוק לכולם ולא מר ומפחיד. אני מבקשת בלב כל בוקר, שכל הפצועים יחלימו, ושכל החטופים יחזרו כבר למשפחות שלהם. אומרים לנו שהכל יהיה בסדר בסופו של דבר, אבל עדיין לא אמרו לי מתי".
++++++
את יעל רוזנברג (10), גם היא ממפלסים, תפסו האזעקות באוהל מחוץ לקיבוץ, במהלך קמפינג. אביה דידי מיד לקח אותה ואת אחיה ונסע הביתה כשרקטות שורקות מעל ראשם. "בהתחלה נלחצתי מאוד כשנשארתי עם אמא שלי ואח שלי בממ"ד, בלי טלפון, ושמעתי את אבא שלי, חבר כיתת כוננות, יורה במחבלים מחוץ לבית", מספרת יעל. "בצהריים הצטרפו אלינו לממ"ד חברים ושכנים שהגיעו עם הכלבה החמודה שלהם, וזה היה בשבילי תעסוקה, ללטף אותה ולדאוג לה שלא תפחד.
"בסביבות 3:00 בלילה התחילה שמועה בקיבוץ שזה זמן טוב לצאת, אז המשפחה שלי החליטה להתפנות לבד. בהתחלה נסענו לעין יהב ומשם העבירו אותנו למלון דן אכדיה בהרצליה ביחד עם שאר חברי הקיבוץ. אני זוכרת שכשהגיע הזמן לחזור הביתה בחודש מארס זה היה לי מאוד קשה. הייתי הילדה הראשונה והיחידה שחזרה לקיבוץ אז ולמדתי בבית ספר אחר שבו הכרתי חברים חדשים. רק בקיץ חזרתי לשכבת החברים שלי בקייטנה בקיבוץ. גם עכשיו, כל יום, שומעים אצלנו חזק מאוד את הבומים בעזה.
"הציור שבחרתי לאייר לצנצנת הדבש הוא של שתי חיפושיות, פרפרים וקשת בענן, כדי להחזיר תחושה של תקווה וחופש לילדים. בציור שלי פשוט רציתי להגיד לעם ישראל שיש לנו תקווה ושלא ידאגו כי יהיה טוב".
לקיבוץ יד מרדכי לא חדרו מחבלים ב-7 באוקטובר בזכות כיתת הכוננות והכוחות הצבאיים, אבל דניאל מנה (10), זוכרת היטב את המתח והפחד בקיבוץ, כששהתה עם משפחתה בממ"ד עד שהורשו לצאת, ואת הפינוי מביתה. "המשפחה שלי פונתה לגבעת אולגה, וזה היה לא פשוט בכלל בשבילי", היא מספרת. "אמנם גרנו במלון, אבל זה לא היה כמו החדר שלי בבית. הקימו בית ספר למפונים בחוף הכרמל והתרגלנו לשגרה חדשה. לפני קצת יותר משנה חזרנו לקיבוץ, ואנחנו ממש מנסים להתרגל לחיות כאן בעוטף שוב אבל כל הזמן יש בומים ופיצוצים שמזכירים לי שהמלחמה לא נגמרה.
דניאל מנה (10): "אנחנו כבר ידענו איך זה מרגיש להיות מפונה. במלחמה עם איראן היה תורנו לארח את המשפחות שהבית שלהן נהרס ולהראות להן שאצלנו בקיבוץ אחרי תקופה מאוד קשה יש כבר תקווה ושמש חדשה"
"בזמן המלחמה עם איראן, הקיבוץ שלנו הפך לבית עבור מפונים מהמרכז. אנחנו כבר ידענו איך זה מרגיש כשמפנים אותך מהבית שלך, וזה היה תורנו לארח את המשפחות שהבית שלהן נהרס מהטילים ולהראות להן שהנה, אצלנו בקיבוץ אחרי תקופה מאוד קשה יש כבר תקווה ושמש חדשה. כשחזרתי הביתה אחרי שהיינו מפונים הרגשתי כמו בציור שלי – שדה ירוק שמתחיל להתחדש, עם ניצנים ראשונים ושמש חמה. אני ממש מקווה שננצח במלחמה ושהחיילים והחטופים יחזרו במהרה, כי עם ישראל חי".
רומי בן דוד (10) מאשקלון הייתה הראשונה שהתעוררה מהאזעקות ב-7 באוקטובר בבית סבתה בקריית-גת ומיהרה להעיר את כל המשפחה "כדי שכולם יספיקו לרוץ למקלט", היא משחזרת. "אבא שלי יצא מאשקלון לאסוף אותי מהבית של סבתא, אבל הוא לא ידע שיש מחבלים בכבישים. אני חושבת שממש היה לנו נס גדול שהצלחנו להגיע הביתה בשלום. ההורים שלי החליטו שנטוס לקרובי משפחה בברלין כדי להרחיק אותנו מכל הבלגן, אבל אחרי חודש חזרנו לארץ כי אמא שלי הייתה צריכה ללדת את אחותי הקטנה.
"בחרתי לצייר את הטבע עם עץ, קשת בענן, פרחים, עננים וילדים שמחים. רציתי להראות לעם ישראל את הטבע שתמיד צומח שוב וגדל מחדש, ושהעולם תמיד ממשיך ושיהיה בסדר".
++++++
לירז (10) וליאור (9) צימרמן היו ב-7 באוקטובר בבית סבן וסבתן באשקלון וזוכרות את הבהלה הגדולה, האזעקות הבלתי פוסקות, השמועות על מחבלים בעיר ותחושת חוסר הוודאות. "אני, שאוהבת לרקוד ולצייר ולשמוח, הייתי מאוד מבוהלת באותו יום, כמו כל הילדים בעוטף, מהרעשים החזקים של מלחמה בחוץ. לכן בחרתי לצייר קשת עם ציפורים שמתעופפות אל החופש. זאת המשאלה שלי, שיהיה שקט ושלווה", אומרת לירז. אחותה הצעירה ליאור מספרת שנרתעה "ממה שראו כל הזמן בטלוויזיה, דם ובומים ויריות. אז ציירתי פרחים וטבע, כי אני באמת מקווה שהשנה הזאת תהיה רגועה, בלי בומים".
במשך 22 שעות היו רננה כהן (10), הוריה וחמשת אחיה נעולים בממ"ד בביתם בקיבוץ מפלסים עד שהודיעו להם שסכנת המחבלים חלפה. המשפחה התפנתה למלון בנתניה ולאחר מכן למלון בהרצליה, שם שהו עשרה חודשים. רננה מספרת שההשראה לציור שלה הייתה התקווה לשנה שקטה וטובה יותר: "ציירתי כוורת, דבורים, שדה פרחים וקשת בענן, כי אני הכי רוצה שהכל יפרח מחדש בצבעים יפים".
רעות רבינוביץ' (9): "ציירתי כוורת דבש וקשת בענן כי זה מה שמרגיש לי בלב, אני רוצה שיהיה כאן שוב מתוק ולא מר ומפחיד. אני מבקשת בלב כל בוקר שכל הפצועים יחלימו ושכל החטופים יחזרו כבר למשפחות שלהם"
עדי סמחוף (10), גם היא ממפלסים, הסתגרה עם משפחתה בממ"ד, ובמשך היום הצטרפו אליהם שכנים ובני משפחה נוספים כדי שכולם יהיו ביחד ויהיה יותר קל להעביר את השעות המתוחות. סבה של עדי נורה בצומת שער הנגב וניצל, "אבל הכל נהיה כל כך עצוב בערב, כשאמרו לנו שהדודים שלי נרצחו על ידי מחבלים בנתיב העשרה. כולנו בכינו והיינו עצובים מאוד", היא נזכרת. "פינו אותנו לדוד שלי בגדרה, ומשם עברנו למלון בנתניה עם שאר חברי הקיבוץ. אחר כך גרנו עשרה חודשים במלון בהרצליה, עד שחזרנו הביתה. אני כל כך אוהבת לטייל בחוץ, בטבע, ולכן ציירתי עץ, ציפורים, דבורים, כוורת, שמש ועננים – ככה אני רוצה לדמיין את השנה החדשה, פורחת ושמחה".
חלק מההכנסות מהמהדורה המיוחדת, יתרמו לעמותת "עטופים באהבה", שקמה במטרה לתמוך בילדים וילדות אשר איבדו הורה במלחמת 7 באוקטובר. העמותה שואפת להעמיד בפני כל ילד מערך תמיכה כלכלי לטובת אירועי חיים משמעותיים, חינוך, שיקום וחוסן וכן להוות מקור מידע מהימן ומונגש טכנולוגית, אשר ירכז עבור המשפחות את כל זכויותיהן מהארגונים השונים, לצד הזדמנויות חדשות.
לילך דולב, מנהלת השיווק והחדשנות של יד מרדכי, סיכמה: "כשאנחנו רואים את הציורים של ילדי העוטף על צנצנות הדבש, אנחנו מבינים עד כמה עצומה התקווה שהם נושאים איתם. הם לקחו את הפחדים ואת החוויות הקשות והפכו אותם לצבעים וחלומות. בראש השנה, דבש יד מרדכי הוא חלק בלתי נפרד משולחן החג. השנה, כל טיפת דבש נושאת איתה סיפור לצד ברכות ואיחולים לשנה טובה, שקטה ומאוחדת עבור כל בית בישראל". •
