52 שנים עברו מפרוץ מלחמת יום הכיפורים, היום הארור שבו נתפסה ישראל לא מוכנה, והחרמון, "העיניים של המדינה", נפל לידיים סוריות. היום, על ההר הגבוה בישראל, מתקיים מפגש שנועד לסגור מעגל. מפגש בין מי שהיה שם אז, לוחם ששיחרר את ההר, לבין מי ששומר עליו היום. טיפוס ארוך ומפותל במעלה ההר, בין נופים עוצרי נשימה, מביא אותנו אל "גבעת הקרבות". שם, מתיישבים זה לצד זה שני דורות: אברהם אזוט (74), אז גולנצ'יק בן 22, וסא"ל (מיל') ס', המפקד הדרוזי שמוביל היום את כוחות הגדוד באזור.
מדובר בנקודת תצפית מרהיבה: מצד אחד, מצפה החרמון, ומהעבר השני, ח'אן ארנבה וחאדר הסוריים. למטה מג'דל שמס, מסעדה ונווה אטי"ב. בזמן ששאר הארץ לוהטת, האוויר הקריר בפסגה מעניק פרספקטיבה נוספת לקרב המורכב שהתחולל כאן לפני 52 שנה. רק שבעה אחוזים מהר החרמון נמצאים בידי ישראל - גובה הפסגה שבשטחה 2,072 מטרים, בעוד הפסגה הסורית גבוהה יותר, 2,814 מטרים.
מיד לאחר מכת הפתיחה הסורית ב-1973, החרמון עבר לידי האויב. במשך שבועיים נעשו ניסיונות רבים להשיבו, אך כולם נכשלו. אברהם אזוט, שהיה אז מאגיסט בגדוד 51, נזכר: "לפני הגיוס התעקשתי להגיע לגולני, ידעתי שזה מה שאני רוצה. ישבתי שבועיים בבקו"ם עד שהגיע תורי להתגייס, חצי שנה אינטנסיבית של טירונות. יומיים לפני המלחמה הגענו להתארגנות לכבוד כנס חטיבתי לציון 25 שנה לגולני, ואמרו לנו שנצא לחופשה. במהלך הצום, בחצות, הגיעו אליי ואמרו שיש כוננות גבוהה. משכתי את זה עד הצהריים, וב-14:00 נשמעה האזעקה והבנתי שזה רציני. רצתי לתפוס טרמפים והגעתי לפנות בוקר לפלוגה שלי בראש פינה. לקחתי את המאג ועלינו לגולן".
"בקרב הראשון המג"ד לקח את פלוגות א' ו-ב' ועלה לכיוון נווה אטי"ב", משחזר אזוט. "התפצלנו, בקשר שמענו מה קורה וקיבלנו דיווחים, עד ששמענו על הכישלון וניתנה הפקודה לסגת. היה ענן שכיסה את ההר ואיפשר נסיגה, אבל נותרו שמונה הרוגים על החרמון, ובסך הכל נפלו 25 לוחמים ו-50 נפצעו. הם סיפרו שהקרב היה ממש קשה, לא היה לנו מודיעין מושכל". לדבריו, ארבעה ניסיונות כשלו. ואז הגיע הניסיון החמישי, עם החלטה אחת: "לא חוזרים אחורה". "ניסינו לעשות את זה מחאדר, לבצע תרגיל לכיבוש החרמון מהגב", מספר אזוט. "המג"ד העביר את המסר, אבל בפיקוד לא אישרו ודרשו שנעלה בדרך הרגילה כדי שנוכל לפנות פצועים והרוגים. ב-21 באוקטובר השלמנו את ההכנות. בערב, יגאל פסו, המ"פ, עשה לנו מסדר ואמר: 'מי שפוחד, מי שלא מסוגל, מי שחושש - אני משחרר אותו'. אף אחד לא זז מלבד בחור אחד שביקש לצאת, והוא נשאר לשמור על האוטובוסים. בשעה 19:00 עלינו ממג'דל שמס. טיפסנו עד 2 לפנות בוקר, עד שהגענו לגבעה 16. המ"פ פסו הרגיש שאנחנו קרובים לנקודה קריטית, קרא לי כמאגיסט, לבזוקאי ולמקלען, והיינו החוד. הייתה ארטילריה כל הזמן, גם שלנו וגם שלהם".
* * *
הקרירות הנעימה שהורגשה לפני כמה ימים בפסגה הייתה באותם ימים, בעיצומו של אוקטובר, קור חודר לעצמות. אזוט: "הרגשנו כפור יחד עם זיעה. החולצה הפכה לקרח. כל הזמן עצרו אותנו בארטילריה שגרמה לחבר'ה להתחיל להתייאש, אבל דחפנו אחד את השני ואמרנו שעושים את זה גם אם חלילה אנחנו לא יורדים. ב-2 לפנות בוקר התפצלנו לחוליות, היינו שמונה חבר'ה. פתאום ראיתי שוחה מאבנים, הלכתי לבדוק, התרומם חייל סורי ושאל בערבית מאיפה אני. הרמתי את המאג מהר, יריתי צרור, זרקתי רימון לשוחה ואז נפתחה אש אדירה מכל כיוון. הם לקחו כלים שלנו מהמוצב, מיקמו אותם בעמדות שלהם וירו בהם נגדנו".
הקרב למעשה נפתח נוכח הירי של אזוט. האש הכבדה הגיעה מכל עבר, והאמצעים המוגבלים של אותם ימים גם הגבירו את הסיכון לירי דו-צדדי של כוחות ישראליים. "התקדמנו לאט-לאט בזחילה זהירה מאוד, מי שהרים ראש חטף כדור. פתאום חטפתי צרור, הפק"לים שלי התחילו לבעור, והמשכנו להתקדם עם הציוד שנותר כשיר. זיהינו עוד שלושה סורים מסתערים לכיווננו, חיסלנו אותם והמשכנו קדימה. היה לי חשש כי היינו בודדים ולא בכוח, כל חייל עולה מכיוון אחר ויורה על כל מה שעובר בדרכו. היינו צועקים 'גולני גולני' כדי שיידעו שזה אנחנו. בחמש בבוקר אמיר דרורי ספג צרור לחזה ונפצע, לאחר מכן גם המג"ד נפצע. פתאום נשארנו בלי קצונה ופיקוד - רק חיילים. התחלנו לבקש סיוע, הצנחנים היו בחרמון הסורי וביקשנו מהם תגבורת". הקרב נמשך שעות, לאורך כל אותו לילה. בבוקר העננות הרבה מנעה מהם לראות את התמונה, אך בסביבות השעה 9:00 היא התחילה להתבהר: "ב-22 באוקטובר, בתשע בבוקר, התחלנו להבין את הסיטואציה - הסורים ברחו מעוצמת האש. הם ירדו במדרון, שם ישבו כוחות צה"ל וחיסלו את מי שברח ולקחו לשבי. הקמב"ץ אירגן את כל החבר'ה שנשארו, והחליט להיכנס למוצב עם הכוח. הוא נתן הוראה לתותחנים להפגיז את החרמון ולדעתי זה מה שהבריח את הסורים ואיפשר להיכנס למוצב פנימה. נכנסנו, אספנו ציוד וירדנו לעבר הבניאס וקיבוץ הגושרים לחגוג את הניצחון".
היום, 52 שנה אחרי, חלקים משמעותיים מהחרמון הסורי נמצאים בידי ישראל. מי שמוביל את הכוחות בשטח הוא מג"ד 299, סא"ל (מיל') ס', שצמח מתוך הגדוד. "ב-7 באוקטובר הגדוד קפץ מוקדם מאוד, מיד כשנודע על מה שקרה בעזה", מספר ס'. "הגענו מהר מאוד לימ"ח, התגייסנו, הצטיידנו בהצטיידות מלאה והגענו לעמדות אופרטיביות בחטיבה 300 לתקופה אינטנסיבית מבצעית. המיקוד היה במשימות הגנה בכל הגזרה הצפונית. אנחנו למעשה גדוד מילואים שכעת נמצא בסבב הרביעי שלו, קרוב ל-300 ימי מילואים בסך הכל. במלחמה איבדנו את המ"פ שלנו ונפצעו מספר קצינים ולוחמים מהגדוד. למרות הכל אני יכול לומר כי לאורך כל התקופה יש כאן מוטיבציה מאוד גבוהה, אנחנו עם למעלה מ-100 אחוז התייצבות, וגם בסבב הנוכחי יש קרוב ל-90 אחוז התייצבות".
* * *
ובעיצומה של לחימה מול חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה, פתאום נפתח חלון הזדמנויות: הפיכה בסוריה. סא"ל ס' משחזר את יום השינוי: "למעשה לא היינו בגזרה באותם ימים, היינו בתעסוקה. חטיבת ההרים יחד עם שלדג ניצלו את ההזדמנות בצורה מרשימה מאוד, גם כחלק מהפקת לקחים מ-7 באוקטובר, צה"ל נע קדימה מהר ותפס נקודות שולטות כדי לעמוד במשימת ההגנה על החרמון. המחשבה הייתה שהתחלף משטר וכדאי לצעוד קדימה לתפוס מקום. ביצענו מאז הרבה פעולות התקפיות בבסיסי קומנדו סורי ותפסנו כמויות אדירות של אמל"ח לפני שייפול לידיים הלא-נכונות, מתוך הבנה שהאויב שלנו לא ברור במאה אחוז וגם הכוונות של המשטר החדש שם. לכן תפסנו נקודות טקטיות שיאפשרו עמידה טובה יותר".
"יש לנו שליטה מלאה במרחב הזה, בכל החרמון הסורי ועוד עשרות ק"מ בעומק השטח הסורי", מבהיר סא"ל ס'. "זה מעניק לנו עומק לחימה חשוב, מרחב אבטחה לפעילות יזומה כדי לאתר אויב המנסה לחדור לשטח ולהשיג הישגים בגזרה ולפגוע בכוחות. צה"ל צריך להיות בכל נקודה שולטת שמאפשרת עומק שליטה באש ותצפית בכל מרחב שבו האויב יכול להפתיע".
אזוט החסיר שעות שינה כששמע על הפעילות של צה"ל בחרמון לפני מספר חודשים: "קיוויתי שהם יודעים מה המצב שם, כי יש בגזרה הזו בעיות וקשיים מבחינת תנאי מזג האוויר. החמצן מאוד מוגבל וקיוויתי שיתגברו על זה. אני סומך על צה"ל, יודע שיש ציוד טוב ושדואגים להם - היום מסודרים הרבה יותר ממה שהיה בזמננו, אפילו המעילים לא היו באיכות גבוהה".
הגדוד של סא"ל ס', שביסודו היה גדוד דרוזי, שינה במעט את פניו, אך ה-DNA שלו נותר כזה שמשקיף על אחיו משני צידי הגבול במציאות רגישה ומורכבת במיוחד גם עבור ס': "אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה שם במרחבים השונים. המשפחות בעורף מסייעות וכל אחד תורם את חלקו. בגזרה שלנו יש יתרון מובהק כי אנחנו מכירים את התרבות והשפה וזה מקל על צה"ל בממשק עם האוכלוסייה. לי כמג"ד יש הבנה מה המשימה שלי והאחריות שלי - לספק ביטחון קודם כל למרחב החרמון. אני משתדל לנתק את הפן הרגשי כדי שזה לא ישפיע עליי במשימת ההגנה. עם זאת, אני מנסה במסגרת הסמכויות לסייע לאוכלוסייה הדרוזית שנמצאת פה. אני מרגיש שיש קשר דם והזדהות עמוקה".
"אני חי את הגזרה פה מ-2014", הוא מוסיף, "וניתן לומר שנערכנו למגע עם חיזבאללה. היינו חזקים, מוכנים מאוד, בכשירות גבוהה וטובה כדי לתת מענה. חיזבאללה כעת מרוסק ללא שדרת פיקוד. עם זאת, אנחנו ממשיכים לחזק את מרחב ההגנה כדי שלא יהיו עוד הפתעות".
רגע לפני סיום התייחס אזוט, כיום אדם חרדי עם ילדים, נכדים ונינים, לסוגיה הבוערת של אי-גיוס החרדים לנוכח ריבוי ימי המילואים: "אני תמיד אומר: מי שלא לומד - שיתגייס, יתרום, יילחם ויעשה כל מה שנדרש למען המדינה. מי שלומד ותורתו אכן אומנותו, אפשר להבין". סא"ל ס', מצידו, מבהיר כמה המציאות של המילואימניקים מורכבת: "אין ספק שהעורף האזרחי השתנה מאז 7 באוקטובר. אנחנו עדיין רואים מוטיבציה של לוחמים להתייצב כל פעם מחדש ולתרום את חלקם במאמץ המלחמתי. אנחנו מרגישים בנטל שנופל על הכתפיים של מפקדי ולוחמי המילואים ומרגישים בצורה מוחשית את המאבק שלהם בתוך שוק העבודה ומסגרות הלימודים באקדמיה.
"אני נמצא בקשר רציף עם משפחות הלוחמים, עם בנות הזוג. המשימה שלנו מתבצעת בתקופה מאתגרת של קיץ וחגים, וזה מורכב מאוד מבחינת המשפחות כי הן לבד בזמן שהלוחמים כאן בגזרה במשימות שלנו. אנחנו מנסים לסייע וגם לאפשר להם כמה שיותר זמן איכות עם המשפחה ובעיקר עם הילדים. עם כל המורכבות הזו, אנחנו ממשיכים לבצע את המשימה כמצופה, יוזמים משימות מבצעיות גם תוך סיכון אישי במטרה אחת - לאפשר ביטחון למדינת ישראל".
