בצילום: דרור (60), אריאלה (58), אסף (26), נועה (31), עדי (29), איתי (22) והנכדים.
הבית? משק במושב. דרור: ״פה היה הבית של ההורים. זה נדיר שיוצא פה משק למכירה. המחירים נעים בין 18-12 מיליון שקל כשחצי מזה הולך למינהל. היום מגיעים לפה בעיקר אנשים עם הרבה כסף כי זה מקום מבוקש. זה לא אנשים שמחפשים חקלאות״.
המושב? דרור: ״זה מושב עובדים של עולי בולגריה שהוקם ב-1949. לא הרבה יודעים איפה זה ומה זה, ואולי עדיף ככה. ההורים שלי ילידי ירושלים ואבא שלי, שעבד שנים במשרד החקלאות, תמיד חלם לעבור למושב, ובשנת 1974, כשהייתי בן 9 הם קנו את המשק ועברנו לפה. זה היה היום הכי מאושר בחיים שלנו. חוץ ממשרד החקלאות היה לאבא לול ומטע אפרסמון. כל המושב היה לולים ופרדסים וחקלאים קטנים שגם עבדו בחוץ. היום נשארו פה 6-5 חקלאים כמו בכל מושב. כמעט כולם עובדים בחוץ. אנחנו במיקום מעולה בין רחובות ליבנה״.
רחובות או יבנה? אריאלה: ״אני מעדיפה את יבנה כי אין בעיית חניה. שם אני עושה קניות״. אסף: ״אני שכרתי דירה דווקא ברחובות. אני גר לא רחוק ועובד עם אבא בדבש״.
דבש? דרור: ״כשהייתי בן 14 ביקשתי מאבא שיקנה לי 8 כוורות והוא זרם איתי. אז לא ידעתי שזה יהפוך למקצוע לכל החיים. הוא חיבר אותי כנער למדריך שלימד אותי את העבודה. בתור ילד תמיד עניינו אותי בעלי חיים, ודבורים זה נראה לי מרתק. אחרי הצבא הלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות ושם הכרתי את אריאלה. ולאט-לאט המכוורת גדלה״.
מכוורת? דרור: יש לנו היום 2,000 כוורות, שזה נחשב די גדול. אנחנו בין המגדלים הגדולים בארץ. בהתחלה הייתי עובד גם בכוורות וגם נותן ייעוץ במטעים וככל שהמכוורת גדלה צימצמתי את הייעוץ. היום אני שומר על הגחלת עם יום אחד בשבוע שאני מקדיש לייעוץ והשאר לדבורים. כשאסף השתחרר מהצבא הוא הפתיע אותי ואמר ׳אני בא לעבוד איתך בכוורות׳״.
אסף? ״השתחררתי בשיא הקורונה, הכל היה סגור ואמרתי אני אבוא לעבוד כמה חודשים ומפה לשם נשארתי. אני מאוד אוהב את זה. זו עבודה בטבע. הכוורות מפוזרות בכל מיני מקומות החל מאזור נס-ציונה והדרומיות ליד חצרים ואני נוסע ממקום למקום. אתה מתחיל מאוד מוקדם בבוקר אבל אתה גם מסיים יחסית מוקדם. זה אומנם קשה פיזית אבל התרגלתי״. דרור: ״זה כל הזמן משתנה. כל עונה זה משהו אחר ולא משעמם. קמים בסביבות חמש וחצי בבוקר, מעמיסים על הרכבים את הציוד ונוסעים לטפל בכוורות. כל עונה זה טיפול אחר. אנחנו עושים גם האבקה של פרדסים. בלעדי האבקה של דבורים אין חקלאות. זה ענף קטן שיש לו חשיבות גדולה. הכוורות שלי מאביקות בעיקר אבוקדו. אני אוהב את הדבורים כי הן כל פעם מפתיעות אותי מחדש".
דבורים? דרור: ״דבורה זה ייצור מדהים. היא יכולה לעוף 3-2 ק״מ מהכוורת, למצוא שדה עם הרבה פריחה, ואז היא חוזרת לכוורת ורוקדת ריקוד שבו היא נותנת לשאר הדבורים מיקום מדויק של השדה. תוך חצי שעה כל הדבורים יודעים איפה השדה שיש בו הרבה צוף. אפילו בני אדם לא יודעים ככה להסביר להגיע בלי ווייז. ובכלל אני מעדיף להיות ליד דבורים ולקבל עקיצות מדבורים מאשר מאנשים. לאחרונה התמניתי להיות יו״ר אירגון מגדלי הדבורים. יש בארץ בסביבות 500 כוורנים ו-120 אלף כוורות. זה אחד הענפים הבודדים שלא מצליח לספק את כל הביקוש".
למה לא לגדול? דרור: ״אתה לא יכול כי יש כמות מוגבלת של צוף. אנחנו גם בשנים שיש פחות משקעים וזה מביא לכמות דבש נמוכה״.
אריאלה? ״אחרי 30 שנה החלפתי קריירה. הייתי מנהלת מכירות בחברת מכשור רפואי. כל יום בפקקים. שעה וחצי בבוקר ושעה וחצי בערב. יום אחד קפצה לי מודעה של אלעל בפייסבוק וראיתי שהם מחפשים דיילות והחלטתי לשלוח קורות חיים ומה שיהיה יהיה. בהתחלה שמרתי את זה בסוד מהמשפחה כי בכלל לא ידעתי אם זה יקרה. כשעברתי את המבחנים הייתי צריכה להחליט אם אני מתפטרת והולכת להיות דיילת. זו לא הייתה החלטה פשוטה אבל הרגשתי שאני חייבת שינוי״.
איך הגיבו? אריאלה: ״כשסיפרתי לדרור ולמשפחה הם כמעט התעלפו״. דרור: ״הייתי בהלם אבל הבנתי שהיא מיצתה את עצמה בעבודה הקודמת. בניגוד לאחריות שהייתה לה - להיות דיילת זו עבודה שאתה לא לוקח הביתה. יוצא לטיסה, חוזר״. אריאלה: ״חזרתי אתמול בלילה מבנגקוק, זה כיף. אתה רואה עולם ודרור לפעמים מצטרף אליי אז זה בכלל נחמד. חוץ מזה יש לי ימים שלמים בבית, מה שלא היה קודם״.
מצב כלכלי? אריאלה: ״השכר כמובן נפגע, וכבר אין רכב צמוד, אבל זה שווה את זה״. דרור: ״אנחנו בסדר, יש את הדבש ויש לנו גגות סולריים. אנחנו מסתדרים. אין תלונות״.
אופניים בסלון? דרור: ״אני רוכב שטח עם קבוצה. לפני שבוע חזרנו מטיול אופניים באיטליה״.
הבילוי שלכם? דרור: ״מסעדות טובות, הופעות״. אריאלה: ״לטוס, אבל זה כבר הפך להיות חלק מהעבודה״.
