העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" תמיד היה בעיניי מעין ברומטר ציבורי. כזה שמגבש סנטימנט של ישראליות. כמו כל מי שגדל במקום המופלא הזה, הוא ליווה גם את נוף ילדותי שלי. כנער צעיר הוא סימן עבורי את מצב האומה, את הלך הרוח האישי, ואיפשר את ההבנה של המתרחש סביבי. האהבה לתקשורת ולאקטואליה התפתחה בי כבר אז. ולצידה, ההכרה בחשיבותה של עיתונות מעולה, בלתי מתפשרת. כזו שלא רק משקפת את הנרטיב במרחב, אלא גם מַבנה אותו.
היום, חלק מאותם גיליונות איקוניים שמהם ינקתי בצעירותי, מעטרים את משרדי. מוספים היסטוריים נמצאים גם הם על המדפים, על השולחנות. מתבוננים בשתיקה. מפיצים היסטוריה. מזכירים הישגים כבירים של קבוצת "ידיעות אחרונות", אבל גם את החובה לשמר את מורשתו של נח מוזס. הם צוואתו החיה.
ארבעה עשורים מאז לכתו, ומורשתו של נח חיה ובועטת. ככה זה כשאתוס פוגש שגרה ישראלית ייחודית, לא אחת מטלטלת. יחד הם מייצרים מפגש שכמו חיכה להתקיים. עיתונות שחושפת מציאות שמעצבת עיתונות. כל צד במשוואה מזין את השני. מעצים אותו. כי מה שנח מוזס בנה הוא לא רק עיתון. הוא גיבש עבורנו תפיסת עולם. כזו שמסתכלת לנעשה סביבנו בעיניים, מנתחת, מצלמת, כותבת, מבקרת כשצריך, אוהבת כשאפשר, ומנגישה לציבור.
במעגל חדשות שמתעדכן על בסיס שעתי, אותה מורשת של נח – זו של שליחות, של אחריות ציבורית, של התמדה ומסירות – היא מצפן. למעשה, היא הכרח. בלעדיה קל להיכנס לסחרור. איתה – קל להיצמד למה שחשוב: האמת. במוסף הספורט היו מגדירים אותה כ"מה שמסייע להשאיר את העיניים על הכדור". אבל בפועל היא הסוד שלנו. מה שבזכותו קבוצת "ידיעות אחרונות" תמשיך להיות הגוף העיתונאי החשוב והמוביל בישראל. כי החזון ברור. כי הדרך סלולה. הדרך של נח.
* אלעד טנא הוא עורך ראשי של "ידיעות אחרונות" ו-ynet
