הסיפור להלן קשור לנסיעה משותפת של נח ושלי לפגישה עם הרב גורן בקריה בתל-אביב. אינני זוכר את מטרת הפגישה ההיא ואת התאריך המדויק שלה, אבל הדבר אינו פוגע בסיפור עצמו.
נח ביקש שאתלווה אליו לפגישה, כי הכרתי אישית את הרב גורן, בעיקר מכיוון שכתבתי שנים אחדות קודם לכן את הביוגרפיה שלו ל"ספר הרבנות הצבאית".
אני נהגתי ברכב, נח ישב לימיני. כשהגענו לשער הקריה (נדמה לי שקראו לו אז "שער ויקטור" או משהו דומה), נאלצנו להמתין בפקק כבד וארוך. תמיד היו שם פקקים. כך או אחרת, משמאלנו עמד ללא נוע טנדר צבאי. הנוסע שלימין הנהג היה אלוף שאינני זוכר את שמו.
כדי שלא לשקוע בחוסר מעש, הקצין הבכיר ונהגו שקעו בינתיים בקריאת עיתוני ערב.
נח, בסקרנות רבה, תקע את עיניו בנהג שהיה מרוחק ממנו, לא הצליח לראות מה שחשב (או מה שרצה לראות), משך בשרוולי ושאל בקוצר רוח: "תגיד, מה הם קוראים שם?"
לא היה לי נעים להשיב לו, אבל את המציאות אי-אפשר היה לשנות.
נשמתי עמוקות ואמרתי לו: "האלוף קורא 'מעריב', והנהג קורא 'ידיעות אחרונות'".
"יש!!!!" צהל נח.
"מה אתה שמח כל כך?" תהיתי, ביודעי שרבים סברו כי "מעריב" נועד לקוראים "אינטליגנטים", ואילו "ידיעות אחרונות", איך לומד בעדינות – לא בדיוק.
"תבין", אמר לי נח, ובתוך כך פרשׂ את ה"אני מאמין" שלו: "כמה אלופים יש בצה"ל וכמה נהגים?"...
* מנחם מיכלסון היה עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"
