הילדים שומרים עלינו // תמי שם-טוב } אחוזת בית } 199 עמ'
הממואר של תמי שם-טוב מספר את סיפור צמיחתה כאישה-כותבת. לממואר שלושה פרקים: הפרק הראשון מתאר את תקופת ילדותה, שבה, בעזרת טיפול מקצועי וכוח רצון, התגברה על לקות הלמידה שלה, עד שנהפכה ברבות הימים לסופרת ילדים פורה. הפרק השלישי מתמקד בתקופה מאוחרת שבה יש לה כבר שתי בנות גדולות, והיא נסחפת לסיפור אהבה שסוטה מהמסלול. אך ליבת הממואר נמצאת בתווך, בפרק השני, שבו מספרת שם-טוב על חייה, במשך כ-12 שנה, לצד שתי נשים מבוגרות ממנה ורבות-זכויות בספרות ובתרבות הישראלית: המתרגמת והעורכת הנודעת נילי מירסקי ואחותה הצעירה, העורכת ימפה בולסלבסקי שעבודתה נשארה ברובה מאחורי הקלעים. שם-טוב מתארת בעדינות, אך גם ללא ייפוי, את יחסי האחיות בינן לבין עצמן ואת יחסיה עימן, ואת השפעתן מרחיקת הלכת על חייה.
הקשר בין שלוש הנשים מתחיל כששם-טוב שוכרת משתי האחיות דירה בסמטת גן מאיר בתל-אביב, בקומה הראשונה בבניין שבה הן חיו מאז ילדותן. הפגישה ביניהן מתרחשת ערב-ערב בדירתה של ימפה, ונמשכת אל תוך לילה רווי אלכוהול וסיגריות, מַטעמים מלוחים ושוקולד. הן מנהלות שיחות סוערות על ספרות ועל תרגום ועריכה. יש לא מעט הומור במפגשים האלה, בחלקו הגדול סביב חדש וישן בשפה העברית. שם-טוב מתפעלת משפתן הפרטית של האחיות, מצטרפת אליה ומוסיפה משלה. אבל הלילות האלה, שמתחילים בשיחה אינטלקטואלית מעוּנגת המלוּוָה ברעמי צחוק ובחידודי לשון, מסתיימים לעיתים קרובות בשִכרוּת מרה של האחיות שמניבה חילופי דברים בוטים וטריקת דלתות בין שתיהן. הסימביוזה הקשה הזאת בין שתי האחיות מקשה על שם-טוב, ולאט-לאט היא חשה שיש לה רצון להמשיך בחייה ולהביא ילדים לעולם. אף שמירסקי שידכה את האב (לצורך ההיריון בלבד), ובכך הוסיפה עוד נדבך לקשר בין שלוש הנשים, דווקא לידת הבת מאיצה בשם-טוב להיפרד מהאחיות, פרידה כואבת של כמה שנים.
הממואר מתפתח לכאורה נגד הכיוון שהיינו מצפים לו: מירסקי, המתרגמת שבפרוֹנט הספרותי-תרבותי מקבלת בטקסט מעמד משני, אירועי חייה נמסרים בקיצור ובעמימות, שמה מוזכר רק בהקדשת המחברת ובאחורי העטיפה, ובטקסט היא מכונה "האחות הבכורה". ימפה, העורכת הכמעט-נסתרת, יוצאת כאן לפרוֹנט ומופיעה לרוב בשם האהוב עליה, שנתנו לה הוריה — שרה — ופה ושם גם בכינוי "האחות הצעירה". הבחירה השֵמית הזאת מעניינת ולא טריוויאלית: בעצם הבחירה להשתמש בשם שרה — על פני השם ימפה שנתנה לה מירסקי וידוע-בפי-כל — שם-טוב כמו מעניקה לה מחדש את שמה, ומסמנת כך את חברוּת הנפש הייחודית והעמוקה שלהן ("מתישהו הודיתי בפניה, 'את האדם הקרוב לי בעולם'. 'גם את לי', השיבה"). הבידול מהשם ימפה, המצאתה של מירסקי, אף מאפשר לשם-טוב ליצור קול ודמות מלאים של מי שכלפי חוץ לפחות חיה בצל אחותה.
הממואר הוא בכללו יפה, יפה מאוד. הוא מחווה גדולה של אהבה וכבוד, והוא מדגיש את האנושיות של האחיות על פני המיתולוגיה המסוימת שאפפה אותן, לפחות את מירסקי. אך אף שהממואר עוסק בכתיבה, והחניכה לכתיבה הוא הנושא המרכזי שלו, במקומות אחדים בו יש הרחבות מפורטות מדי על הקשר בינו לבין כמה מספרי הילדים של שם-טוב. כלומר, פעולת הקישור עצמה בין הממואר לבין הטקסטים הבדיוניים מעניינת, ובמיטבה היא מעמידה מעבדת כתיבה מרתקת שמבהירה כיצד חומרים מהמציאות, דמויות ואירועים, נרקחים מחדש לטקסט בדיוני. אך במקומות אחדים היה כדאי לצמצם מעט את המינון והפירוט שלהם כדי לשמור על מתח הקריאה.
בספר מופיעים גם שישה סיפורים שכתבה שם-טוב למבוגרים, ומתכתבים ברמות שונות עם הממואר. הסיפורים נערכו על ידי ימפה עצמה בתקופת חייה של שם-טוב ב"קומה הראשונה" עם האחיות. לא כל הסיפורים בשלים באותה מידה. בחלקם עמדת המספרת נעה באופן לא משכנע דיו בין עמדת הבוגרת לעמדת הילדה, ואובייקט הסיפור קצת מתפזר. הסיפורים החזקים ביותר הם 'כמו תה ועוגייה', 'לילה במקלט' ו'אף פעם לא היה לך כלב'. שני האחרונים מעמידים במרכזם, כל אחד בדרכו, מצב של כְּליאוּת שהגיבורה שואפת להשתחרר ממנו, כְּליאוּת פיזית שלא רק יוצרת דרמה, אלא גם מאפשרת בירור פנימי הנוגע לשאיפה לחופש מתכתיבים חיצוניים ופנימיים, ולחשיבותה של הבחירה האישית. חומרי מציאות שמופיעים בממואר, ושימשו בסיס לשני סיפורים אלה — התנסותה של שם-טוב כמורה-חיילת כבסיס ל'לילה במקלט', וחייה עם אהוב בניו-יורק כבסיס ל'אף פעם לא היה לך כלב' — הם דוגמה לטרנספורמציה מאלפת שהתחוללה במעבדת הכתיבה של שם-טוב. הצגת סיפורים אלה במיוחד, בקובץ אחד עם הממואר, מוצדקת הרבה מעבר להיותם "סיפורים מהקומה הראשונה". •
הספר הוא מחווה גדולה של אהבה וכבוד, והוא מדגיש את האנושיות של האחיות על פני המיתולוגיה המסוימת שאפפה אותן, לפחות את מירסקי
