שליחות חשאית: מבצע טהראן // דנה אלעזר-הלוי } אחוזת בית } 237 עמ'
אחד הדברים שגזלה מכולנו המלחמה הבלתי נגמרת הזאת, היא היכולת להשתהות. תחת ההפגזה המתמשכת של אירועים מחרידים ומפחידים, אין זמן ופניוּת מנטלית להתעכב על שום דבר — הכל נדמה לחוץ, דחוף, דחוק, דורש תגובה מיידית. הלך הרוח הזה בעייתי במיוחד כשמדובר ביצירה. מארק טוויין טען שקומדיה היא טרגדיה פלוס זמן, ולא בכדי. היכולת להתעכב, להתבונן, לעכל, היא קריטית כמעט לכל מוצר תרבות. הדחף להגיב על האירועים באופן יצירתי מובן, ועם זאת, לא פעם הוא בעוכריהם של העושים במלאכה.
קחו לדוגמה את 'מבצע טהראן', הספר השמיני בסדרת 'שליחות חשאית' של דנה אלעזר-הלוי, שנכתב, כמצוין בהקדמה שלו, "בעקבות המלחמה בין ישראל לאיראן שפרצה בחודש יוני 2025", וראה אור פחות משלושה חודשים מתחילתה — זמן שיא בתחום המו"לות, ולא לחיוב. אפשר להבין את הקושי לעמוד בפיתוי מול אירועים רלוונטיים כל כך לסדרת מתח וריגול, אבל לא את המהירות, את הדחיפות הזו להוציא לאור, שממש לא היטיבה עם הכתיבה: ניסוחים מסורבלים, עלילה הסובלת מקצב מקוטע ולא אחיד ומשלל חורים קטנים ואי-דיוקים מציקים, וסצנות שנחתכות שוב ושוב בקימה של דמויות מהשולחן באופן כה מרושל שלא ברור איך החבורה לא נחשפת ביומה הראשון באיראן. לאלה נוספים עלילת משנה רומנטית רנדומלית ולא מנומקת וסיום מאכזב ביותר, שבו החבורה לא ניצלת בפעולה מלאת תושייה, אלא בזכות יד המקרה ומעט קשרים נכונים. אפשר לומר שאם המוסד היה פועל באמת כמתואר בסיפור הזה היינו כולנו מוכרים ביפרים בניו-ג'רזי, לא מחסלים בעזרתם מחבלים. נדמה שהספר נכתב בבהילות של ממש, כאילו עוד שנייה הנושא יהיה לא רלוונטי. כאילו השלום עומד לפרוץ בכל רגע!
אבל גרוע מכל: אלעזר-הלוי חטאה בחטא בל יכופר לז'אנר והפכה את גיבוריה למבוגרים.
שבעת הספרים הקודמים בסדרה, שנכתבו בין השנים 2015-2021, גוללו את הרפתקאותיהם כחבורת נערים צעירים בכיתות ט'-י', המגויסים שוב ושוב על ידי המוסד לביצוע משימות שסוכנים מבוגרים אינם מתאימים להן. אלעזר-הלוי נכנסה לנישה הריקה למדי של ספרות הרפתקאות ציונית שהותירו כותבים כמו יגאל מוסינזון ושרגא גפני הרחק מאחור בשנות ה-60-70. היא ניקתה אותה מפאתוס מוגזם ומדידקטיות, ריעננה אותה עם נגיעות של טכנולוגיה עכשווית ופמיניזם, ויצרה סדרה קצבית ומהנה שהשתמשה בחן בכללים ובנוסחאות של ז'אנר החבורה וקצרה הצלחה לא מבוטלת. ב-2021, לאחר צאת הספר השביעי, הודיעה על החלטתה לסיים את הסדרה, ונימקה את בחירתה, בין היתר, בכך שלא רצתה להמשיך ולבגר את גיבוריה: "תמיד היה לי חשוב מאוד לפנות בכל הספרים לאותה שכבת גיל. לא רציתי לכתוב ספרים לבני ובנות 16 ו-17 ו-18, רציתי שכל ספרי הסדרה יפנו אל מה שמכונה אצלנו "ילדים ונוער", כלומר ילדים עד גיל 15 פחות או יותר. מסיבה זו, אגב, גם צופפתי מאוד את הזמנים של עלילות הספרים, כדי שהגיבורים שלי לא יתבגרו מדי".
לכן מפתיע מאוד שלא רק שאלעזר-הלוי בחרה לכתוב ספר חדש בסדרה, אלא גם החליטה לוותר על הבחירה בציר זמן נזיל שקטה בעבר, והפכה את ארבעת המרגלים הצעירים שלה לבני 18-20 מבוגרים לכל דבר ועניין שמשרתים בצבא ולומדים באוניברסיטה. בכך היא שומטת את אבן התשתית של כל ספר מתח לילדים ונוער, ובעיקר ספרי חבורות — הצגת גיבורים בני גילם של הקוראים, העולים כמעט בכל דבר על המבוגרים שסביבם ובוודאי על פושעים ומחבלים.
וכמו בארץ לעולם לא של פיטר פן, גם בעולם ספרי החבורות ההתבגרות מפוגגת את הקסם. הרי אף ילד לא יהיה מופתע לקרוא על מפקד בצה"ל שמסוגל לנטרל אויב בידיים חשופות, לנהוג בדרכים עקלקלות, להציל את חבריו ואת המדינה. ואף ילד גם לא יראה בו את עצמו. להפך. דווקא מבוגרים בלתי מתפקדים הם מאפיין מרכזי קלאסי וחשוב של הז'אנר, המאפשר לגיבוריו הצעירים לזרוח, ונוטע בקוראיהם תחושת עוצמה ומסוגלות. ובתקופה כמו שלנו, שבה אוזלת היד של המבוגרים בולטת כל כך בניהול המציאות, הדימוי של חבורת ילדים אמיצה ונועזת שמצילה את היום מתאים ונחוץ מתמיד, והוויתור עליו תמוה ביותר והופך את הספר כולו למרוּקן ומיותר מתשתיתו. הזמן אולי עושה טוב ליצירה והופך טרגדיות לקומדיות, אבל כשמדובר בז'אנר החבורה — הוא האויב מספר אחת. •
הזמן אולי עושה טוב ליצירה והופך טרגדיות לקומדיות, אבל כשמדובר בז'אנר החבורה — הוא האויב מספר אחת
