כולנו ביבס. פברואר 2025 : שורד השבי ירדן ביבס מעל קברם הטרי של אשתו שירי ובניו אריאל וכפיר ז"ל, שנחטפו מקיבוץ ניר עוז ב־ 7 באוקטובר ונרצחו בשבי חמאס. "אני מצטער שלא הצלחתי להגן עליכם", ספד להם. עשרות אלפי ישראלים הגיעו למסע ההלוויה שהסתיים בבית העלמין צוחר שבחבל אשכול | צילום: זיו קורן
איך מספרים שנה? איך מגוללים שנה בחיי מדינה שעוברת עשור או יותר בשנה אחת? איך מתחילים אחרי שמילים, במיליוניהן, נשפכו, הושלכו, הוטחו, התפזרו ורק פינו את מקומן לעוד מילים שיתפזרו בתורן?
איך אוספים הכל - ואת עצמנו לפני הכל - ומסתכלים לאחור ונאנחים, בכאב ובנשימה עמוקה ולעיתים בהשתאות, על שנה נוספת של מלחמה?
נדמה לי שעדיף ככה; במראות. בתמונות. בוויז'ואל. ברגעים שהתעלו מעל למילים. בהחסרות פעימה שאין טעם לנסות למסגר בניסוחים. ב"הכרה המיידית, בשבריר שנייה, במשמעותו של אירוע", כמו שקבע צלם העיתונות הקלאסי אנרי קרטייה-ברסון בקשר לצילום. ככה.
בואו ניישיר מבט לשנה הזו שהביאה, בסופו של יום (ושנה), לא מעט תמונות שמראות, בסופו של דבר, הליכה קדימה. לא, אין כאן את התמונה האחת, הדפיניטיבית; אבל תסתכלו על השנה הזו דרך מה שנלכד לאורכה בעדשה: כל צילום כאן הוא, בדרכו, סוג של התקדמות.
תעברו על הגיליון הזה ותראו אומה עמידה שעדיין מלקקת את פצעיה תוך שהיא סופגת חדשים, אבל גם כזו שתצא מהצד השני של הדבר הזה, לבסוף, טוב יותר. אנחנו נתרומם
החטופים החוזרים הביתה, בוודאי. הזירות הצבאיות המרוחקות שבהן הצלחנו להשיג הישגים, בהחלט. אבל גם ההפגנות, המחאות, הוויכוח הפנימי הלוהט, הלחימה בחזית העזתית, שיקומם של הפצועים, שיקומה של הארץ, צמיחתה למרות - ואולי בגלל - הכל; יש כאן ניצחונות, אזרחיים ברובם המכריע. ולצידם יש כאן דרכים - לעיתים ארוכות מדי - בדרך לניצחונות. ולצידם יש הכרה ונשיאה במחירם הכבד של ניצחונות, ולצידם הרכנת ראש של מנצחים שיודעים היטב גם מה, ועד כמה, הפסידו.
יש כאן הלוויות. יש מוות. ישנם חטופים שטרם שבו. ישנם מחירים בלתי נתפסים. המצלמה לבדה תופסת.
ולצידם, עדיין, יש תקווה. גם היא בוקעת ועולה מהמראות עצמם.
+++
זה עידן שבו מילים התרוקנו מהבטחה למחויבות, וצילומים התרוקנו מהבטחה לאמת. אנשים יכולים לומר הכל ולעשות ההפך; אנשים יכולים להציג ויז'ואל שמעולם לא התקיים אלא במוחה של בינה מלאכותית או סיכלות אנושית.
במה אנחנו אמורים להיאחז כעת? מה עדיין מובטח לנו? צילום עיתונאי הוא בוודאי אחת התשובות. כאן נמצאת אחריותו הגמורה של האיש עם המצלמה בשטח ללכוד רגע ומהות שהתקיימו באמת, ולהביא אותם - כפי שהתקיימו - כל הדרך לידיעת הציבור. הנה משהו לסמוך עליו בתקופה של תעתוע גמור.
עשרות פיסות המציאות שכונסו לגיליון המיוחד הזה הן - אם להיות צפוי לרגע (והודיתי מיד בפתיחה בחולשתן של מילים) - פסיפס ישראלי אותנטי של השנה החולפת. רובן כאן כדי לעזור לנו לזכור, אחדות מהן כדי לעזור לנו לשכוח. גם זה, לעיתים, תפקידו הפרדוקסלי של צילום.
אם צריך לקחת רק דבר אחד מהאסופה הזאת, הנה הצעת הגשה: זהו פרופיל של אומה בעלת תכונה אחת שלא תסולא בפז - עמידות. נסיבות חיינו כאן הפכו אותנו למה שמכונה באנגלית - ובמובן הטוב של המילה - resilient. פירוש מילוני? "בעלי חוסן נפשי", "גמישות", "יכולת התאוששות מהירה", "עמידות ונחישות מול אתגרים או נסיגות", "הסתגלות לשינויים".
עוד לפני נתניהו אמרו על ישראל שהפכה לספרטה ועל ישראלים שהפכו ספרטנים. לא, הם לא; הם מחזיקים בסט רגישויות אנושי יוצא דופן, וגם זה מודגם בלא מעט מהצילומים כאן. אבל הם הפכו עמידים מאוד. עמידים מאי פעם. תעברו על הגיליון הזה, תראו אומה עמידה שעדיין מלקקת את פצעיה תוך שהיא סופגת חדשים, אבל גם כזו שתצא מהצד השני של הדבר הזה, לבסוף, טוב יותר.
אנחנו נתרומם.
רק תסתכלו עלינו ותראו. אנחנו בדרך.
