בערב יום העצמאות האחרון הטבע דיבר אלינו. כלומר צעק אלינו. זה קרה כשנערכנו לחגוג. ספריי שלג, מנגלים, במות עם אמנים.
הוא החמיץ פנים: מדינה בסטורי, שאל, על מה בדיוק אתם צוהלים? הפילוג, המלחמה, אלו מבני עמכם שבעזה נמקים? ובכלל, איך זה שבשם הבעלות על אדמתי, אתם בלי הפסקה נלחמים?
כשטבע מחמיץ פנים זה לא במילים. הוא הטבע, יש לו אמצעים.
אז לשונות אש אדירות, שפרצו באותו ערב עצמאות בהרי ירושלים ובמקומות נוספים, גרמו לפינוי אלפים ולביטול המשואות והטקסים. רוחות פורענות, ניחוח עשן מר, מסך אובך, עם שמסתגר בבתים. הטבע, שכמו הסתנכרן עם הסערה בתוכנו, קיבל החלטה: לא חוגגים.
זו הייתה החלטה מתבקשת בסך הכל. משהו שהתקשינו לקבל בעצמנו. כזו שאולי גרמה לנו לעצור לרגע ולחשוב מה נכון בעת הזו – ובעיקר מה לא נכון. ואם משהו בחוץ מנסה לרמוז לנו על זה.
נכון, זה היה מוזר, אפילו מיסטי, בטח סמלי, אבל האמת היא שכבר כמעט שנתיים הטבע מושך בדש מעילנו. רק שאנחנו לא פנויים לשמוע. האוזניים לא כרויות. יש לנו מספיק חזיתות.
לשונות אש אדירות גרמו לפינוי אלפים ולביטול המשואות והטקסים. רוחות פורענות, ניחוח עשן מר, מסך אובך, עם שמסתגר בבתים. הטבע, שכמו הסתנכרן עם הסערה בתוכנו, קיבל החלטה: לא חוגגים
ובינתיים, בשתיקתו, הטבע משקף לנו את ההרס האנושי. את מכתשי המלחמה שאנחנו פוערים בו. את הצלקות. את כפיות הטובה שלנו כלפיו. את זה שהוא לא רק זירה אלא גם קורבן. את העובדה שיותר מאשר הוא מרעיד את האדמה תחתינו, אנחנו מרעידים את האדמה תחתיו. את השמיים שצבועים בגוני נפץ.
ובכל זאת, כאילו כלום, אנחנו נוהגים להתהדר בעוצמת הטבע. בכישופיו. בדרך שלו לחפות על מעשי האדם. בדיוק כמו בתמונה שלפניכם: לוחם שמתפלל מול פסגה מושלגת במשגב עם, יישוב ספוג רקטות שנצבע בלבן טהור, שכמו מכסה על פגעי הקרב שהתחולל כאן.
"שדה הקרב יהפוך לשיבולים, אלפי כלניות יכסו את הכתמים", אנחנו שרים כבר שנתיים את המילים של אסי סתיו, ותוך כדי מפילים על הטבע את האחריות לתקן אחרי שנסיים פה סוף-סוף עם הניצחון המוחלט שלנו. שילמד אותנו לצמוח, להתחדש. או שלכל הפחות יעביר שפכטל של כלניות על כתמי המלחמה.
אנחנו קצת מתבלבלים. למרות ההרס שאנחנו זורעים בו, יחסי הכוחות בינינו לבין הטבע לא שוויוניים. מתי יגיע הרגע שבו שוב יחמיץ פנים?
וכשטבע מחמיץ פנים, אתם כבר מכירים, זה לא במילים. הוא הטבע, יש לו אמצעים.
