הנה שתי מילים שחסרות בלקסיקון הספורט הישראלי - סבלנות ואיפוק - ואחת שמופיעה בו יותר מדי: היסטוריה.
סבלנות. לפי חלק לא מבוטל מאוהדי מכבי ת"א וגם פרשנים רבים, ז'רקו לאזטיץ' לא היה צריך להתחיל את העונה בקריית-שלום או מקסימום ללכת הביתה אחרי ההדחה ממוקדמות ליגת האלופות. למעשה, אם הייתם שואלים את אותם אוהדים - הוא היה צריך להיות מפוטר עוד לפני סיום העונה הקודמת. אבל הסרבי נשאר ואפילו הוביל את הקבוצה לאליפות אחרי שהביא אותה לשיא בדיוק ברגע הנכון. העונה הוא לא התלונן על הפינוי-בינוי שעשו לו, ובשקט-בשקט חיבר קבוצה שדורסת את הליגה (אפילו אתמול ניצח ב-10 שחקנים).
גם דייגו פלורס לא ליקק דבש במכבי חיפה. קראו לו בלעג בריסטה ומתורגמן וטענו שהוא לא יודע לאן הגיע. אבל המאמן הארגנטינאי לקח את הזמן, ועכשיו הקבוצה שלו מפרקת את היריבות שמגיעות לסמי עופר. אין כאן סבלנות, ובעיקר לא לזרים - לא מאמנים ולא שחקנים. רוצים קבוצה אינסטנט, כמו מנה חמה, אבל בדרך כלל צריך בישול ארוך כדי להגיע לתוצאות טעימות.
איפוק. שאלה: מי עושה הרבה טעויות שיפוט? התשובה המתבקשת היא כמובן צוות השיפוט: השופט הראשי והעוזרים שלו לאורך הקווים ומול המסך. אבל יש מי שעוקפים אותם בסיבוב: השדרים והפרשנים. נכון, הם רק מדברים וה"פסיקות" שלהם לא נחשבות, אבל שימו בפה שלהם משרוקיות במקום מיקרופונים ותקבלו טעויות שיפוט בלי סוף. כמו השופטים, גם הם מקבלים החלטות בשבריר שנייה וצועקים את החלטותיהם, ואחר כך נעזרים בהילוכים החוזרים כדי להגיע למסקנות סופיות. אלא שלא כמו אנשי המשרוקית, שהטעויות (אם היו) נדבקות בהם, אנשי המיקרופונים ממשיכים הלאה כאילו לא כלום קרה וחוזרים בהם בשפה רפה מהקביעות הראשונות. קצת איפוק לא היה מזיק.
היסטוריה. כמה פעמים שמעתם את המילה הזו בשידורי הספורט. לעשות היסטוריה פירושו לבצע מעשה בעל חשיבות רבה שיוצר שינוי משמעותי, או בשטח הספורט לעשות משהו שלא נעשה בעבר. אצלנו כל דבר נחשב להיסטוריה, כולל לזכות בתואר בפעם הראשונה מאז שזה קרה בפעם האחרונה. או הפרומו שמפמפמים לנו על הפעם הראשונה שבה משחקות שתי ישראליות ביורוליג. זו אכן הפעם הראשונה, אבל רק מאז עונת 1997/8, שבה מכבי ת"א והפועל ירושלים שיחקו ביחד במפעל, שנקרא אז עדיין יורוליג פיב"א. 28 שנה, לך תזכור.
