פעם, בשכונת גן נחום בראשל"צ שבה גדלתי, היה אחד שלמה, שכולם קראו לו "שלמה גליץ'".
כל מהותו של שלמה כשחקן כדורגל, השליחות שלו, הבעירה הפנימית, היו לדפוק גליצ'ים לכל עבר. זה לא משנה אם שיחקנו על דשא או אספלט או שברי בקבוקים. ים אגדות נקשרו סביב הגליצ'ים של שלמה. אין לדעת מה נכון. יום אחד, למשל, כשאחותו הופיעה בבית הספר עם גבס על היד, הדיבור היה ששיחקו יחד, ושלמה לא חס גם עליה.
לא מזמן פגשתי את אלמוג פרץ, ששיחק עם שלמה במ.ס ראשל"צ מליגה ג'. הוא סיפר על גליץ' של שלמה, שהתחיל ברחבת ה-16 ונגמר ביריב מקופל בעיגול האמצע. "יאללה, קום, קום, בלי הצגות", שלמה ניפנף לו עם היד. סיבוב עובר, אלמוג מתאר, משחקים שוב נגד אותה קבוצה, וקולטים את ההוא מהגליץ' של שלמה מסתובב עם קביים.
זה משהו שפסיכולוגים אולי יוכלו להסביר, אבל יש שחקנים – זה יכול להיות בליגה ג' או בליגת האלופות – שתשוקתם הספורטיבית ממוקדת אל אחד מרכיבי המשחק. רכיב שהוא הגביע הקדוש שלהם. ושווה להם פי אלף מכל גביע המדינה. למשל איתי שכטר, החלוץ שתמיד חלם לסחוט פנדל. או ירדן שועה שבישול אמנותי עושה לו את זה יותר מכל גול. או אלון מזרחי שלא סתם הוא מלך השערים הישראלי בכל הזמנים.
כל ההקדמה הזו כדי שאפשר יהיה לדבר על ארלינג הולאנד, הנורווגי שכל מהותו בזה שהכדור יחצה את קו השער. מוזר להגיד את זה אבל בכדורגל, שהמטרה בו היא קודם להבקיע, אתה לא פוגש רבים מדי שזה באמת בוער בהם. שמדמיינים רשת זזה 24/7. אתה יכול לפגוש יותר כאלה שאוהבים להעביר בין הרגליים.
הולאנד הוא כזה. את הרעב שלו לכבוש, ולא משנה הדרך, גול מרהיב או עלוב, אי-אפשר לפספס. מרגע שנשמעת השריקה, הוא חג ברחבת היריב, חסר מנוחה, כמו איזה עמלץ לבן.
קחו למשל את הגול האחרון שלו בליגת האלופות נגד נאפולי, צ'יפ עם הראש, מסוג השערים שאתה אומר - מאיפה זה בא, אין אחד בעולם שיכול להבקיע ככה. רק הולאנד. כשמצרפים לתשוקה יכולת פנומנלית ונתונים פיזיים משוגעים, מתקבלים מספרים שעוד לא ראינו: 50 שערים בליגת האלופות ב-49 משחקים. 90 שערים ב-101 משחקי פרמייר-ליג. חמישייה בניצחון 1:11 של נורווגיה על מולדובה.
נכון, אף אחד לא יריץ עליו דחקות כמו על שכטר. ועם כל הכבוד, בראשל"צ הוא לא אגדה כמו שלמה גליץ'. אבל יש מצב שהוא בדרך להפוך לחלוץ הגדול ביותר שראינו.
