בשורה התחתונה: תענוג. "קרב רודף קרב" – הסרט החדש של הבמאי האגדי פול תומאס אנדרסון שמשתף פעולה לראשונה עם לאונרדו דיקפריו – הוא כיף רודף כיף. ארוחה מלאת כל טוב במסעדה של שף שמציע משהו שאיש אחר לא עושה, ועל כמה סרטים אפשר להגיד את זה היום? זה לא מארוול, לא דיסני וגם לא מחווה ריקה לקובריק או להיצ'קוק או גודאר. זה משהו חדש: אפוס אמריקאי מאוד שמשלב אקשן, סאטירה ודרמה, סרט שכל הזמן בתנועה, שמרגיש גם מטורלל וגם ממוקד, גם סבנטיזי ברוחו וגם אקטואלי להפליא, גם מוזר כשצריך וגם, יחסית לבמאי, מאוד קומוניקטיבי ואפילו מרגש. לא פלא שספילברג מעריץ וכבר צפה שלוש פעמים.
מהו "קרב"? ובכן, במשפט וחצי זה על ארצות-הברית שהשתגעה ונחלקת לכיתות ולמיליציות. חלק א' הוא על סיפור אהבתם של חבר במיליציה שמאלנית רדיקלית (דיקפריו) שחובר למנהיגה השחורה שלה (טיאנה טיילור). חלק ב' קורה כשהוא פורש לחיים מבודדים ופרנואידים עם בתם המשותפת (צ'ייס אינפיניטי) ובשני החלקים רודף אחריהם קצין צבא אובססיבי (שון פן, שלא היה טוב ככה אולי כל הקריירה שלו). ימין ושמאל קיצוני נפגשים.
"קרב רודף קרב" קורה בארה"ב (ובעולם) שנראית דומה לזו של היום, אבל טיפה מוקצנת יותר. כולם חברים במחתרות, בארגוני ימין ושמאל קיצוניים מגוחכים, כולם אוגרים נשק וכולם מרגישים נרדפים. וכמו האמירה המפורסמת, זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. המסר לכאורה סופר-אקטואלי לארה"ב הטראמפיסטית של היום, שמתחלקת לרסיסים, אבל אני נוטה לחשוב שיש בו פחות "מסר" אלא יותר לעג על הסיטואציה הנוכחית.
בעולם של "קרב רודף קרב" כולם מדברים בקודים, בסיסמאות, בשפת סתרים שהם עצמם שוכחים מדי פעם. קצת כמו כולנו היום, שנלחמים למען מטרה או זהות כלשהי אבל שוכחים לפעמים מהי בדיוק, ובדרך תוהים איך זה להיות בצד השני. רוצים דימוי אחר? הסרט הזה הוא קצת כמו סטלן שנזכר שהיה לו משהו חשוב להגיד, והוא באמת היה חשוב, אבל תנו לו עוד רגע. ועוד לא דיברנו על כמה הסרט הזה פשוט מושלם מבחינת דמויות משנה (בניסיו דל טורו נותן פה בכמה דקות הופעה לפנתיאון), ומרדפים. אוי המרדפים.
מודה, בתור מעריץ של אנדרסון ("מגנוליה", "חוטים נסתרים" ו"זה ייגמר בדם"), שכמעט כל סרט שלו הוא 5 כוכבים מבחינתי, הסרט הזה מתמקם יפה על 4.5 כי משהו בו אווירירי, מפוזר וגם לא הכי רציני וחשוב. קצת כמו הדמות של דיקפריו, שהוא כמעט דמות משנה בסרט של עצמו. לא ברור בדיוק איך הוא הגיע לשם ולמה, אבל הוא שמח להצטרף למסע. מצחיק שדווקא הסרט הזה – אולי דווקא בגלל שיש בו משהו קליל ונונשלנטי יותר מצד אנדרסון – הוא זה שיביא לו את האוסקר.
בסוף זה פשוט אחלה סרט, לא יותר ולא פחות, וכיף גדול. לרוץ לראות.
