אי שם באוגוסט.
גלגלי המטוס נוגעים בקרקע. מחיאות כפיים נשמעות. ברוכים הבאים לישראל, מכריז הקברניט. רוג'ריו סנטוס, הפורטוגלי שגדל בבראגה ומיועד לעמוד בשער עירוני טבריה, מביט דרך החלון, אל הארץ המובטחת שמחכה לו. אל ההתחלה החדשה. הלב מפרפר.
נכון, יש לו מה לשפר. היציאות שלו הרפתקניות. והקניית ביטחון להגנה זה לא הצד החזק שלו. טבריה ידעה שוערים גדולים ממנו. אולי אפילו בליגות נמוכות מליגת העל.
ועדיין, באותו רגע, כשהוא מביט החוצה מהחלון, הוא לא יודע שהוזמן לניסוי חברתי יוצא דופן בתולדות הכדורגל הישראלי. המשימה שלו היא לעמוד בשער של קבוצה נטולת הגנה. הוא לא יכול לדעת שתוך חודש מתחילת העונה יוציא משערו 16 כדורים. שקאנגווה, זלאטנוביץ', האריס ואחרים יתנהגו ברחבת החמש שלו כמו במקרר הפרטי שלהם. אם היה יודע, סביר שהיה מסרב לרדת מהמטוס.
טבריה לא חריגה במיוחד בנוף פתיחת העונה שלנו. יותר מאשר אנחנו חווים מבול שערים, אנחנו חווים מבול ספיגה. יותר מהתקפות תוססות, יש פה אוזלת הגנות. זה לא רק הפורטוגלי. גד עמוס, כמה פעמים הוא ראה שחקנים חולפים על פניו בשישייה האחרונה נגד הפועל פ"ת? לא נגד באר-שבע או אחת התל-אביביות, פ"ת! בני ריינה שלו, שבשנה שעברה התבלטה בעמידה על המגרש, ביכולות טקטיות שתיסכלו את חלוצי הגדולות, יכולה להזיז למישהו השנה עם ה-15 שספגה עד עכשיו? וה-14 שאשדוד קיבלה עד כה, ממוצע של 3.5 למשחק, סביר? ונתניה, למרות החמישייה, עם 13 ספיגות, נורמלי?
בגלל זה, קצת קשה להתרשם מ-19 השערים שבאר-שבע הפציצה עד היום. מול מי עשתה את זה? נתניה, הפועל ירושלים, סכנין וכאמור טבריה – קבוצות שממוצע הספיגה שלהן נע בין שניים לארבעה במשחק. ככה שעם כל הכבוד, חכו עם חגיגות השואבה. זה שצריך רואה חשבון כדי לחשב כאן שערים זה לא לזכותנו. חצי ליגה מסתובבת בלי הגנה.
