“אני מסתכל על הצילום ואומר לעצמי: וואו. כמו אדם שמטפס על ההר, נעמד על הפסגה ומבין איזו דרך הוא עשה”, כך מתאר ארז יצקן כשהוא מביט על התמונה המתעדת אותו מיד אחרי שנפצע בשתי ידיו ב-7 באוקטובר. “זה רגע ממסע ארוך, שעדיין קורה”, הוא מוסיף.
ארז יצקן (57) הוא בנם של מייסדי קיבוץ כפר עזה, שבו נולד וגדל ושם חי עם משפחתו – אשתו יפעת ושלושת ילדיהם: בר (27), גילי (24) ויהלי (21). לילה לפני טבח 7 באוקטובר שאל אותו אורח בסוכה המשפחתית: "איך אתם חיים פה?" וארז ענה ש"זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום. אבל בגיהינום התייחסתי לסבבים של ירי טילים ואחריהם חזרה לשגרה. בסיוטים הכי שחורים שלי לא דמיינתי שמחבלים יגיעו אליי הביתה”.
בוקר למחרת, התעוררו בני משפחת יצקן עם הישמע האזעקות. ההורים יחד עם גילי בביתם, בר בשכונת דור צעיר בקיבוץ עם בת זוגו. יהלי נסעה ערב קודם לכן לחברות בכנרת. “חצי שעה אחרי האזעקה הראשונה כבר שמענו צעקות מחוץ לבית. הבנו שהפעם הסיפור אחר לגמרי, שיש מחבלים בקיבוץ ושאנחנו בסכנה. מה עושים? בורחים או נשארים? כל המחשבות רצו בראש כל כך מהר. התפללתי שכוח צה”ל יגיע ויילחם נגדם”, משחזר ארז.
אלא שצה"ל לא הגיע. בשעה רבע לשמונה דלת הבית נפרצה ונשמע רימון שנזרק פנימה. “הדבר הראשון שעשיתי היה לתפוס את ידית הממ”ד. שמענו אותם מתקרבים והם התחילו לירות לכיוון הדלת. הכדורים חדרו ופצעו לי את הידיים. אני אוחז בידית והידיים מדממות”, הוא מספר.
באותו הרגע, ארז יצא למאבק מול המחבלים על ידית הדלת, כשהם מנסים ללחוץ אותה מטה וארז מתנגד לפתיחה. אחרי דקות ארוכות, המחבלים הצמידו אליה מטען חבלה ונשמע פיצוץ אדיר. “הידיים שלי עפו אחורה, נפלתי על הרצפה. הכל התמלא עשן, שמעתי צלצולים. נהיה חור בדלת, והמחבלים ניסו לירות דרכו. היינו בשקט מוחלט, לא הוצאנו הגה, שיחשבו שאנחנו מתים”, סיפר. במזל, הדלת התעקמה מההדף ונשארה תקועה, כך שהמחבלים לא יכלו להיכנס דרכה.
שותת דם בממ"ד
אך המצב הזה גם הותיר את ארז נצור במרכז הממ”ד, שותת דם. “הבנתי שאני חייב חוסם עורקים, אז ביקשתי מהבת שלי שהשתמשה במה שהיה לה – מטען של הטלפון הנייד. כבר ידעתי שבמצב שלי אני מחוץ למשחק, עם דופק על 400 והלם מהסיטואציה. אשתי וגילי תיפקדו בצורה מדהימה”.
במשך שעתיים ניסו בני המשפחה להזעיק עזרה ולדלות מידע על מצבו של בר בשכונת דור צעיר. “היינו הבית הראשון בקיבוץ שהמחבלים נכנסו אליו. ניסינו לקרוא למד”א ולמשטרה, אבל אף אחד לא הגיע. בר סיפר שהמחבלים הגיעו גם אליו בסביבות עשר. הוא שם רהיט מתחת לידית כדי לחסום את הכניסה, ואחרי כמה ניסיונות הם התייאשו והלכו”.
לפתע, נשמעה עברית מחוץ לממ”ד. אלו היו לוחמי גולני וחובש מקיבוץ סעד, שנכנס להניח לארז חוסם עורקים אמיתי. לאחר מכן הגיע כוח של לוחמי מגלן, שחילצו אותו. “בין לבין היה שלב שנפרדתי מהמשפחה. אחרי שש שעות שאני מדמם, אמרתי להם שאני אוהב אותם אבל שלא אחזיק מעמד, שאני בסוף שלי. מבר לא רציתי עוד להיפרד, השארתי את השיחה איתו לסוף, בתקווה שיהיה לי עוד למה להחזיק”.
במהלך החילוץ, נקלע הכוח למארב של מחבלים. “הכדורים שרקו לי מעל הראש. שני חיילים מהכוח נפגעו, הנהג התאפס על עצמו במהירות ונתן גז. הסבאנה הייתה מרוסקת לגמרי, אבל איכשהו הצליחה לנסוע עד שהגענו למנחת בסעד. שם כבר ראיתי סביבי פצועים והרוגים”.
ארז פונה באופן מוסק לבית החולים שיבא, שם עבר ניתוח ראשון מציל חיים, אחד מתוך 12 ניתוחים שהספיק לעבור מאז. “אחרי כמעט יומיים פתחתי עיניים לראשונה, והבנתי שאני בצומת דרכים ויכול לבחור במסלול הקל, לשקוע ולרחם על עצמי, שבו לא צריך להתאמץ, כוח הכבידה כבר יעשה את שלו. או במסלול הארוך של השיקום”.
לאסוף ניצחונות קטנים
כדי לצלוח את השיקום, ארז הגדיר חוקים ברורים להתנהלות בחדרו בבית החולים, שנתלו בגאון על הקיר. הראשון: אבא מחליט מה קורה. השני: בפועל אמא מחליטה. השלישי: אסור לדבר על האירוע בחדר, רק על דברים טובים. “לא ויתרתי לעצמי, הקפדנו על כולם”, הוא מספר בגאווה, כשהוא נזכר גם ברגעים ששמר רק לעצמו: “מצאתי שעה ביום שהייתה כולה שלי, בין שש לשבע בבוקר. שמתי בה מוזיקה, שתיתי קפה, מילאתי את הקיר באמרות מחזקות כמו ‘הכאב הוא לא אויב, הוא חבר’, ‘החדר זה המבצר שמגן עלינו מהכאב שבחוץ’, ו’רצים קדימה’, שזו הייתה התשובה הקבועה שלי לשאלה 'מה שלומך' במהלך השיקום”.
לצד נקודות האור שמצא, היו גם רגעי משבר שדרשו מארז למצוא כוחות בכל פעם מחדש. “64 אנשים מהקיבוץ נרצחו, 19 נחטפו ומהם שניים עוד מוחזקים בשבי ואנחנו מתפללים לשובם במהרה. אז לא רציתי לדעת מי אלו, ידעתי שביניהם גם חברי נפש, זה היה מפיל אותי. הילדים היו חוזרים מפורקים מהלוויות. כמשפחה עשינו סשנים של פריקה, מדברים את כל מה שעל הלב, שמים הכל על השולחן”.
בנוסף, התמודד עם המגבלות הפיזיות. “מאדם עצמאי לחלוטין אתה הופך סיעודי. הידיים לא מתפקדות, לא מצליח להתקלח לבד, קובעים לי מתי אני קם, שומרים עליי 24/7. כל יומיים עברתי ניתוח, מורדם, מתעורר, עם כאבים, שוב משותק בשתי הידיים. בין תחבושות על העור ששרד, היה חשד לזיהומים מפצעים פתוחים. הבנתי שאני צריך לאסוף ניצחונות קטנים, שאבנה את זה מיום ליום”.
התחביב החדש: קרמיקה
כיום, המשפחה גרה בסמוך לבית חולים שיבא, שם ממשיך ארז את שיקום היום במשך שלושה ימים בשבוע, הכולל טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה וגם תחביב חדש – קרמיקה. “החמר מאפשר לאצבעות לעבוד, מה שמקדם את שיקום היד. ברמה המנטלית הוא גם מאפשר לנפש לשחרר עומסים”, הוא מספר.
עם צילום התמונות העדכניות שלו, ארז משתף בהתרגשות: “אני עוד לא בפסגה, ממשיך בטיפול הפיזי ולקראת עיבוד נפשי. אבל אני יכול להסתכל אחורה ולהיות גאה בי ובמי שליוו אותי. כשהייתי על רצפת הממ”ד ניהלתי מו”מ עם אלוהים, ביקשתי להישאר בחיים גם במחיר שאוותר על החלומות שלי, ביניהם נהיגה על ההארלי דיווידסון שלי ונגינה על סקסופון. בזכות הצוות שליווה אותי והתמיכה מהמשפחה, הגשמתי כבר שני חלומות מאז 7 באוקטובר – קניתי אופנוע חדש ואני מחכה לסקסופון שאוכל לנגן עליו למרות המגבלה בכפות ידיים. ביום האחרון לאשפוז המורה שלי מהעבר הגיע להעניק לי את הכלי, ואני מחכה שיעשו לו התאמות עבורי”.
ואם ארז צריך לדמיין את הצילום בעוד שנתיים מהיום, ברור לו איך הוא ייראה. “התמונה הבאה תצולם בכפר עזה, אחרי שכולם כבר חזרו הביתה, כשהסיוט מאחורינו. כשכבר אין בתי חולים, ואני בבית שלי בקיבוץ, מנגן בסקסופון”.
