שיראל גבאי מסתכלת בשתי תמונות שצולמו בהפרש של כמעט שנתיים. "התמונה הזו גורמת לי להבין מה עברתי. למוח הרבה פעמים קשה לקלוט", היא אומרת על הראשונה, שצולמה בשיקום באיכילוב. "אני מאוד ילדית בה, משדרת משהו תמים ומבוהל".
"מאז עברתי ואני עדיין עוברת המון", מבטה של שיראל בת ה-25 נודד לתמונה השנייה, שצולמה לאחרונה. "אני מתחילה להבין שרואים את זה גם כלפי חוץ. זה חלק מהסיפור שלי".
היא נולדה בלוס-אנג'לס, עלתה לישראל עם משפחתה בגיל שמונה ושירתה כקצינה בפיקוד העורף. בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלו האזעקות, שיראל הייתה עם ארבע חברות בפסטיבל הנובה. "הדי-ג'יי כיבה את המוזיקה והורה לכולם להתפנות. מלא אנשים התקדמו לעבר היציאה בניסיון להימלט", היא משחזרת. "ההנחיות להתמגנות טמועות בי מהשירות הצבאי וידעתי שצריך להשתטח על הקרקע. שלוש שנים קודם עשיתי סיור מיגוניות בעוטף, אז הכרתי את המיקומים שלהן".
2 צפייה בגלריה
("הבנתי שאם המצב הנפשי לא יתמוך במצב הפיזי, שניהם ידרדרו". שיראל בספטמבר 2025 | צילום: זיו קורן)
כשהאזעקות לא פסקו, שיראל וחברותיה החליטו לצאת עם הרכב צפונה אחרי שהתייעצה עם אביה בטלפון. "אבא שלי בכלל לא ידע שיצאתי למסיבה הזו", היא אומרת. "לא חשבתי שזה חריג לצאת למסיבה בדרום, וגם לא הבנתי באמת כמה אנחנו קרובים לרצועת עזה. הרגשתי מאוד בטוחה בצבא ובמדינה שלנו". כשהגיעו לצומת עלומים בכביש 232, הן נתקלו במחסום והמשיכו לכיוון בארי. "נכנסנו למיגונית בכניסה לקיבוץ. היו בפנים הרבה אנשים, והייתה תחושה של לחץ וכאוס. כשניסינו לצאת, הרכב היחיד שהיה על הכביש סימן לנו בתנועה על הצוואר שנירצח אם נמשיך בנסיעה, אז חזרנו למיגונית".
“המוח התנתק מהסיטואציה”
בפנים הן שמעו יריות שהולכות ומתקרבות, עד שלפתע נזרקו שני רימונים לתוך המיגונית. "שני גיבורים, אבי סאסי ז"ל ואלכסנדר לוק ז"ל, אמריקאי וקנדי, קפצו על הרימונים והגנו עלינו בגופם. הצילו אותנו. התחבאתי כמה שיכולתי, עד ששני מחבלים נכנסו וירו עלינו מטווח אפס. הם פגעו לי בברך, אבל האדרנלין הפיג את הכאב. הייתי במצב הישרדותי. המוח שלי התנתק מהסיטואציה וחזר, און אנד אוף"
במשך שבע שעות היא שכבה שם, פצועה וחסרת אונים, בתוך מה שהיא מכנה "ערימה של אנשים וגופות", כשמדי כמה רגעים נכנסים מחבלים ויורים לכל עבר. "עם הזמן נהיה שקט יותר ויותר בתוך המיגונית. לקראת הסוף כבר הייתי חשופה לגמרי, הורדתי את הראש והתפללתי שאשרוד. חשבתי על ההורים שלי, שאני חייבת לצאת משם בשבילם". במקביל, הכאב מהפציעה הלך והתגבר. "נגעתי ברגל והרגשתי את החור של הקליע. פחדתי מכל תנועה, שהרגל לא תזוז".
2 צפייה בגלריה
"בהתחלה לא רציתי להצטלם, אבל הבנתי שזה משהו גדול ממני". שיראל באוקטובר 2023 | צילום: זיו קורן
בסביבות 14:00 הגיע הכוח המיוחל לחלץ את השורדים מהמיגונית. "אבא של אחת הבנות הצליח להגיע והכווין אלינו את הכוחות שלא ידעו שאנחנו שם. מי שיכול היה לקום קם, אבל אני וחברה שלי לא הצלחנו. היא הייתה במצב אנוש, והרגל שלי לא תיפקדה. כשהחיילים הרימו אותי על הידיים צרחתי כמו שלא צרחתי בחיי. שמו לי חוסם עורקים, עוד כאב שאי-אפשר לתאר. ארבע החברות שלי שרדו. אנחנו הקבוצה היחידה שהגיעה יחד ויצאה משם כשכולן בחיים".
“פחדתי ממגע ומכאב”
רק כשהגיעה לבית החולים סורוקה במצב בינוני, שיראל התחילה לעכל את מה שעברה. "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי לבד אחרי מה שקרה. התחלתי לבכות, עוברי אורח ליטפו אותי. ואז התחילה לי הטראומה מכאב שתלווה אותי לאורך כל השיקום. כל פעם כשחבשו לי את הברך או נגעו בה בטיפול צעקתי על הצוות", היא מספרת. "לא יכולתי שיתקרבו אליה. פחדתי ממגע ומכאב. המוח אמר לי לשחרר, אבל הגוף לא נתן. הבנתי שהמצב הנפשי משפיע על המצב הפיזי, ואם הראשון לא יתמוך בשני, הפיזי לא יתקדם והנפשי רק ידרדר".
שיראל המשיכה לשמונה חודשי שיקום שכללו פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק והידרותרפיה, ומשם לטיפולים שנמשכים עד היום. "הקליע חצה שלוש עצמות ופגע בסחוס וברצועה הצולבת. קיבעו לי את הברך בברגים וברזלים. היה לי לו"ז מטורף של אימונים כדי לחזק את השרירים ברגל, עבדתי 24/7 בלהשתקם. לאט-לאט למדתי ללכת מחדש. הייתי על כיסא גלגלים שממנו עברתי לקביים, ואז הליכון ומקל הליכה".
היום שיראל מתמידה בתרגילי פיזיותרפיה ובאימוני כושר, ולאחרונה הצטרפה לקבוצת התמיכה "עכשיו אני" בבית הלוחם בתל-אביב. "במשך ארבעה חודשים קיבלנו, קבוצה של נשים שמתמודדות עם פציעות פיזיות ומנטליות, תכנים מעשירים והתפתחותיים שנתנו לי כלים להמשך", היא מספרת. את הרגע שבו צולמה התמונה ההיא, במיטת בית החולים, היא זוכרת היטב. "בהתחלה לא רציתי להצטלם, אבל הבנתי שזה משהו גדול ממני – תיעוד שילווה את ההיסטוריה של העם והמדינה שלנו".
"החיים קורים, ואנחנו חייבים להתמודד איתם", מסכמת שיראל לפני צילום התמונה העדכנית על הספה בביתה ברעננה, שמשלימה עבורה את התמונה הגדולה. "במשך תקופה ארוכה רציתי לחזור למי שהייתי לפני הפציעה. היה לי קשה להשלים עם מה שעברתי ועוד אעבור. אבל חשוב לתת לזה את המקום הראוי, כשהמטרה בסוף היא ללמוד לחיות לצד מה שקרה".
