בשעה 21.00 בערב שבת, 6 באוקטובר, סיים יאיר ויזנר את המשמרת שלו כחבלן משטרה בתדרוך השוטרים שיאבטחו את פסטיבל הנובה. הוא אפילו הספיק לעשות סיור בגזרה עם החבלן שהחליף אותו, רב-נגד יגאל אילוז ז"ל, שמצא את מותו למחרת בקרבות באופקים.
מיד אחר כך חזר ויזנר (39), למשפחתו בקיבוץ כרם שלום, לאשתו שלומית ולארבעת ילדיהם: אביב (11), זיו-עמי (תשע), עדן (שש) וטל-חיים (חמש). "הגעתי הביתה, ואחרי הסעודה המשפחתית הלכנו לישון. ב-6:29 התעוררנו למציאות אחרת לגמרי", הוא משחזר. עם הישמע האזעקות, בני המשפחה המתורגלים, זינקו מיד למרחב המוגן. "אנחנו חיים 40 מטר מהגבול, תוך שבע שניות היינו צריכים להגיע לממ"ד. רצתי עם נייד ואקדח, מוכן להקפצה. אבל האזעקות לא הפסיקו, מהר מאוד הבנו שאנחנו באירוע מסוג אחר".
בין קולות הפיצוצים, קיבלה כיתת הכוננות הנחיה להתארגן להקפצה, ופחות משעה אחרי פתיחת מתקפת הפתע הגיעה גם ההנחיה לצאת לקרב. "היה לי רגע של דילמה", הוא משתף בכנות. "נפרדתי מאשתי ומארבעת הילדים בהבנה שאני משאיר אותם לבד, ללא אמצעי הגנה. התלבטתי מה לעשות. הסתכלתי לאשתי בעיניים, ובמבט שלה היא שלחה אותי החוצה להילחם".
"אלמוני, נאה, בן 25"
עם אפוד קרמי, קסדה, אבטחה וציוד חבלה, יצא יאיר מהבית. דקות ספורות חלפו עד שקיבל הודעה מחבר כיתת כוננות בקיבוץ – "יורים עלינו!" הלוחמים זיהו את קבוצת המחבלים שהתפצלו לשתי חוליות – האחת התקדמה לאורך החומה המקיפה את הקיבוץ והשנייה חדרה דרך פרצה שיצרו. בקרב יריות ממושך, הם מצליחים לחסל את המחבלים וממשיכים לנקודה הבאה. "צעקתי לרבש"ץ שיעיפו לפה את כל צה"ל. חשבנו שאחרי שניתן את המענה הראשוני, צה"ל יגיע. אבל לקח שעות רבות עד שהגיע כוח משמעותי. המעטים שהיו, לחמו כמו אריות".
בסביבות השעה 10:00 מוקפצים הלוחמים לבית משפחת שינדלר. "היו מחבלים בתוך הבית ומחוצה לו. האבא החזיק את דלת הממ"ד בכל כוחו והמחבלים הצמידו אליה מטען חבלה. הדלת נפרצה והאבא נפצע באורח אנוש. רס"ר (במיל') ישראל עמיחי הכהן ויצן ז"ל, היה הראשון שהגיע לאזור, אחריו רס"ר (במיל') משה ידידיה רזיאל ז"ל. שני גיבורים שנהרגו, אבות לילדים, עובדים סוציאליים. האנשים הכי טובים שיש, יצאו להגן על תושבי הקיבוץ ולא חזרו. הם הצילו את המשפחה והמחבלים יצאו מהבית להילחם בנו", הוא מספר בכאב.
"הוצאנו מהבית את עמיחי שינדלר, שהוא אח שכול, ולחשתי לו: 'אתה חייב לחיות, אמא שלך לא יכולה לאבד עוד ילד'. צוות חובשים מהקיבוץ הגיע, רץ תחת אש וטיפל בפצועים״. עמיחי, למרות הפציעה הקשה, שרד.
יאיר המשיך בלחימה עיקשת, עד הרגע שבו נפצע מירי RPG. "הכוונת שלי יצאה מאיפוס. קיללתי אותה, נתתי לה מכה, ניסיתי להבין מה קורה. ואז קלטתי שקליע שעבר על הקנה ניפץ את הכוונת. אבל אני פה, אני חי. לא הספקתי לומר תודה ושמעתי פיצוץ אדיר, עפתי שלושה מטר אחורה. ברגע הראשון חשבתי שזהו, אני מת. אבל שוב הייתי בחיים. חברים משכו אותי תחת אש מאחורי הבית. חוץ מהכאב, הרגשתי גם דאגה עצומה. פחדתי שלא נעמוד בזה, שניפול בידיהם", שיחזר את הרגעים המבעיתים.
"הגיע אליי רופא ילדים שהתארח בקיבוץ, ד"ר ברק קראוני. הוא הוריד את הציציות שלו וחבש באמצעותן את הדימום שלי שלא פסק. שכבתי בבוץ, עם כאבי תופת איומים בכל הגוף. ביקשתי מהחברים להיפרד בשמי מאשתי וביקשתי מהרופא שייתן לי כדור בראש, אבל הוא לא שמע בקולי".
כעבור כשלוש שעות, כוח לוחם מחטיבת ביסל"ח הצטרף ללחימה, וכיתת הכוננות התפנתה לפנות את הפצועים, ביניהם יאיר שהועבר לנקודה לטיפול בפצועים במושב נווה, משם הוטס במסוק לבית החולים שיבא ונקלט במצב קשה. "בטיסה הייתי בהזיה שהכל הלך, זהו, אין יותר מדינה", שיחזר. "בכל השעות האלו הייתי נעדר, המשפחה והחברים מהחבלה התחילו לחפש אותי. אשתי שלחה את אחיות שלה לבדוק אם אני בחדר המתים, פחדו שנחטפתי". לבסוף מצאו את יאיר, ועליו מודבק הפתק – "אלמוני, נאה, בן 25".
במשך שלושה ימים היה מורדם ומונשם, אחריהם התעורר למה שהוא מכנה "מציאות חדשה". "התחלתי להבין איזה אסון קרה. ומצד שני, אמא שלי הגיעה למיטה שלי צוחקת ובוכה, ואמרה לי: 'הצלתם את הקיבוץ!'". רק אז גילה שאחרי שנפצע – רקטה נפלה בסמוך לבית משפחתו, שנשארו נצורים בממ"ד עד ערב יום ראשון. "אשתי ואני הסתכלנו זה לזו בעיניים והחלטנו שמהרגע הזה אנחנו נולדים מחדש. משם אנחנו בתהליך של שנתיים".
"יש חיים אחרי הפציעה"
אחרי ארבעה חודשי שיקום בשיבא, עבר יאיר לחיות עם משפחתו בדיור זמני באשלים ובמקביל הוא ממשיך בשיקום בבית החולים השיקומי עדי נגב ‑ נחלת ערן. "כל התקופה הזו מלווה בכאבים, זיהומים והשבתות. יד ימין שלי לא חזרה לתפקוד מלא, יד שמאל עם פגיעה עצבית. חבלן משטרה כבר לא אחזור להיות. מצד שני, עם כל הקשיים – כל הזמן הולכת איתי האמונה שנקום מפה למשהו גדול יותר".
הוא זוכר היטב את הרגע שבו צולמה תמונתו בבית החולים, אחרי הפציעה. "שלושה ימים הייתי מורדם ומונשם, חודש שלם הייתי סיעודי לגמרי. האכילו אותי, קילחו אותי, נזקקתי לעזרה בכל דבר. ביום שקמתי בפעם הראשונה, ביקשתי מאבא שלי, חנן, שיעזור לי להתפלל עם התפילין ששרדו מהבית", הוא משחזר. "אני אדם מאמין, שומר מצוות. עם כל הכאב וכנכד לשורדת שואה, אני יודע שמתוך החושך הגדול שחווינו באותו היום, יגיעו אור וצמיחה".
התמונה הבאה שבה הוא רוצה להצטלם ברורה לו: "זה יהיה בקיבוץ הפורח. אחרי שהחומות המקיפות אותו נפלו והשטח גדל, כשהמשפחה שלי כולה שמחה ומאושרת. כקהילה, בקיבוץ מעורב של דתיים וחילוניים, וכעם, נהיה במקום טוב ומאוחד, למרות המחלוקות. הכל מתערבב יחד – צער ופחד, שמחה ותקווה. מחלוקת עם אחווה, זה הסיפור שלנו".
ויש לו גם מסר, לפצועים שנמצאים עדיין בשיקום: "יש חיים אחרי הפציעה. כל נפילה ומשבר – הם דלת להתקדמות ולהתפתחות. אנחנו חלק מסיפור גדול, שרשרת של דורות. כשאתה מרגיש חלק ממשהו אדיר, זה נותן לך פרופורציות וכוח".
