אל סוכת הגפנים שהקימו בלב הכרמים של ניר עוז, היו גדעון פאוקר וחבריו, חיים פרי, יורם מצגר וגדי מוזס, מגיעים מדי יום בשעות בין הערביים ומשקיפים אל עבר רצועת עזה. "זה היה הנוף שלהם, כאן התנהל הפרלמנט סביב שולחנות האבן שהם בנו כאן, כי ההתיישבות היא שקובעת את הגבולות. אבא הגיע לכרם בכל יום", מספרת עירית פאוקר, בתו של גדעון. "גם אם היו קסאמים או התחממות בגבול, הוא לא זז מכאן".
יקב ניר עוז היה פרויקט חייו של גדעון פאוקר, שחלם על יקב משפחתי שייצר יין מתוצרת האזור. הוא והחברים ייצרו 1,000 בקבוקים בשנה לצריכה של משפחה וחברים. פאוקר נרצח ב-7 באוקטובר. חבריו, חיים פרי ויורם מצגר, נרצחו בשבי חמאס, וגדי מוזס, ייבדל לחיים ארוכים, חזר הביתה. "הגפן שאבא נטע כאן חזקה ובריאה ובעלת שורשים עמוקים ומעניקה לנו ענבים איכותיים, והיא תשגשג לתפארת", אומרת עירית פאוקר. "אנחנו, הילדים והנכדים שלו, מצמיחים את הענבים מתוך החורבן וההרס".
יקב פאוקר: להציל את היין והכרם
מולנו תנועה דלילה של רכבים, מן הסתם של צה"ל. העין אומדת את המרחק הקצר עד לגבול, ושוב הנפש משחזרת את הזיכרונות הכואבים כשעירית מסבירה: "זה האמצע של הרצועה. הנקודה הכי צפונית שאנחנו רואים היא העיר עזה, בהמשך, ממש מולנו, זו חאן-יונס, העיר של סינוואר, ובדרום רואים את רפיח. החטופים של ניר עוז ברובם הוחזקו בחאן-יונס, מול הבית", היא אומרת בכאב. תשעה מהם עדיין שם, ביחד עם עוד עשרות חטופים שיש להשיב.
את כמיהתו של אביה לגידול ענבי יין עירית זוכרת מילדות: "אבא גדל במשפחה יקית שעלתה מגרמניה בשנות ה-30, כולם חלוצים חקלאים, ולצד עבודת הארץ הם ידעו גם ליהנות מהחיים, לאכול, לשתות, וכך הוא והחברים שלו מהקיבוץ הלכו ללמוד אצל מומחה היין חיים גן, שהתחיל ללוות אותם. מכאן נולד מנהג של משתה שישי בצהריים בחצר של ההורים, חגיגת יין ומוזיקה וחברים וגבינות, כמובן של מחלבת בארי. הם היו יושבים ושותים ומתווכחים כמו שהם אהבו, וכשאבא הציג את הרצון להתחיל לייצר יין, החברים עודדו, הקיבוץ נתן דונם אדמה והקצה את המקלט הישן שהפך ליקב שלהם. אבא, שהיה גם הכורם וגם היינן, ניהל את היקב כמו שמנהלים קיבוץ, בעבודה משותפת, בחלוקה שווה בשווה".
מדרגות בטון צרות ותלולות מובילות אל בטן המקלט הקריר, וכשאני יורדת בהן כעת, אני נזכרת בביקור הקודם שלי ביקב הזה, לפני פחות מעשור, אז אירחה אותי פה כל החבורה השמחה של יקב ניר עוז, שסיפרה על אהבת הענבים ועל כך שהחיים על הגבול הם 95 אחוז גן עדן. על חמשת אחוזי הגיהינום אף אחד מהם לא דיבר. ועכשיו, על הקיר אותה כתובת מצוירת בכתב יד – "יקב ניר עוז", אלא שעל מדף העץ שוכבים בקבוקים שנושאים את התווית המרגשת "פאוקר".
"הרעיון לפתוח את יקב פאוקר המסחרי נולד כשגל, הנכד הבכור של גדעון, ורז, אחי למחצה, נכנסו להציל את היין והכרם. השורות הראשונות של הכרם נפגעו, והיה צריך לשקם אותן. אלה הכרמים הבוגרים שאבא שלי שתל, ומעבר להם אפשר לראות גפנים צעירות שרז וגל שתלו, זן שנקרא יעל, והוא מחווה לזנים הקדומים שגדלו כאן", מסבירה עירית.
אם יקב החברים המקורי היה משפחתי להנאת המעגל הקרוב, הרי שיקב פאוקר שמטפחים בני הדור השלישי והרביעי בסיוע אנשי היין שמלווים אותם, ישווק באופן מסחרי. גל הוא היינן של היקב, לצידו עובדים ילדים ונכדים נוספים ובהם עירית וסיון, אחיו של גל שנפצע קשה ב-7 באוקטובר, והיום למרות הפציעות הקשות בידיו, בוצר ועובד עבודה פיזית בכרמים וביקב.
"ממש כפי שחברי יקב ניר עוז המקורי היו בוצרים ביחד וסוחבים את הדליים ביחד, כאשר אנחנו הילדים עוד היינו טינאייג'רים ולא קמנו לעזור להם ב-5:00 בבוקר, היום כולנו כאן ביחד, ממשיכים את הדרך שסללה חבורת היין של אבא שלי, שאחד הבולטים והפעילים בה עד היום הוא גדי מוזס, שמצטרף אלינו לתפעול היקב".
ומה החזון?
"להפיץ את הבשורה של יין מענבי הנגב שאבא והחברים עשו במשך 20 שנה, ולהעביר דרך זה את הסיפור של החלוציות בנגב המערבי, את המשמעות של חקלאות ומגורים ומשפחתיות על קו הגבול. שתלנו 57 דונמים של כרם, שזה המון, ובתוך החקלאות האופיינית לנגב המערבי – חיטה, בוטנים, גזר ותפוחי אדמה – יהיו גם ענבים. עשור קדימה לא תהיה בכלל שאלה לגבי היותו של הנגב המערבי גם קרקע משגשגת לגידול ענבים. מדורי דורות יודעים שמי ששותל גפן מעיד על כך שהוא לא זז מהאדמה, שהוא כאן פור לייף, כי אם יש משהו שהגפן יודעת, זה להשריש שורשים. גפן היא הסכם לכל החיים".
ואת כל המורשת הציונית המפוארת הזו, הפאוקרים עכשיו מבקבקים ומוכרים בקיבוץ מדי יום שישי ובאתר היקב. כשהגפנים הנוספות שניטעו ב-2024 בעיצומה של המלחמה, יעניקו פרי בשל ב-2027, יגדילו הפאוקרים את קו הייצור וישלחו את בקבוקי יקב פאוקר גם לחנויות היין, והסיפור יזרום לכולם.
יקב אורן: מקום של תקווה ותקומה
אורן שטרן ז"ל, רב-סרן במילואים ומפקד כיתת הכוננות של מושב נתיב העשרה שבעוטף, נהרג ב-7 באוקטובר כאשר היה בין הראשונים שיצאו להילחם ולהגן על הבית. שבועיים לפני כן, הכין שטרן את היין הראשון שלו. זה היה במסגרת הגשמת החלום המשפחתי להקמת יקב, ביחד עם אחיו וגיסתו, אייל ומלי שטרן, גם הם תושבי נתיב העשרה.
במאי באותה השנה, הם נטעו במושב את גפני המרלו והשיראז והחליטו שעד שהגפנים ייתנו פרי, הם יקנו ענבים מכרמים אחרים ויתחילו לייצר את היין שלהם. אבל אז אורן נהרג בקרב על הבית, והחלום נגדע. שנה לאחר מכן, ביום השנה לזכרו, החליטו מלי ואייל להחזיר את היקב לפעילות. היום הם וילדיהם מפעילים את היקב הנושא את שמו.
"אורן היה אחד האנשים הכי טובים שהכרתי, איש מופנם, חייכן, צנוע, מלא בנתינה. גרנו בסמיכות והוא היה ממש אבא שני לילדים של אייל ושלי. היום היקב פועל לזכרו ובדמותו כמקום של תקווה ותקומה. צוחקים פה, שותים ושמחים ויש כאן את האנרגיות של אורן. לכאן מביאים את המבקרים בעוטף בסוף הסיור, כדי לצאת עם חיוך אחרי שעוברים דרך כל הכאב", אומרת מלי כשהערסלים בפרגולה מתנדנדים ברוח הסתיו ומחכים לאורחים שצפויים להגיע, אחרי שעזבה קבוצת מבקרים מעיריית ירושלים.
"בעלי והבן שלי לחמו בעזה, אני והבנות ובת הזוג של הבן שלי נדדנו בארץ כמפונים, עד שבינואר 2024, כשאייל יצא סוף-סוף לשבת, הוא אמר 'בואי נראה מה קורה בכרם, נלך לעשות שפייה ליין שזנחנו'. אנחנו מגיעים לכאן, אווירת מלחמה מסביב, הגפנים מתות וקור אימים, אבל אייל לא ויתר והחזיר אותנו למושב, לטפח את החלום שלנו ושל אורן".
בסופו של דבר, אורן הוא זה שהחזיר אתכם הביתה.
"כשאת אומרת את זה עכשיו, אז כן, והחזון שלנו להמשיך כמשפחה את היקב עושה לנו טוב. השנה נייצר יותר ממה שתיכננו, 4,500 בקבוקים, אבל נישאר תחת קטגוריה של יקב זעיר. אתמול יצרנו את היין הלבן מענבי קולומבר ובשבוע שעבר את הרוזה קלדוק. מי שמלווה אותנו בהתנדבות מלאה זה אוליבייה פרתי, שהיה היינן של טפרברג ועכשיו הוא היינן של ברקן. הוא פנה אלינו בצניעות ושאל אם אנחנו רוצים עזרה. יש לנו חמישה דונם, ואנחנו רוצים להגיע ל-27. החזון הוא שאנשים יבקרו, יכירו את הסיפור של אורן ויהיו שגרירים שלו ושל היין. והחלום הוא שהבן שלי, בר, שלוחם היום בעזה בחטיבת הצנחנים, ייקח בעוד כמה שנים את היקב. תקומה היא מילה גדולה, אבל אני בהחלט מרגישה אותה, בזכות הענבים והגפנים והיין ובזכות אורן – חזרנו הביתה", היא אומרת ורוח הסתיו מביאה את רוח התקווה.
יקב בארי: החלום הקולינרי נגדע
תום קרבונה עובד כבר שנים בענפי החקלאות ובמחלבת בארי, אבל לעשות יין הוא למד באיטליה, ארץ הולדתו של אביו, אלסנדרו. לפני עשור נסע תום לאיטליה ביחד עם רעייתו בר. היא למדה אדריכלות, והוא למד על הגפן ועל היין. הם חזרו לכאן קצת לפני הקורונה, השתלבו בחיים בקיבוץ ובאוגוסט 2023, חודשיים לפני פלישת חמאס, ניהל קרבונה את הבציר הראשון של יקב בארי מענבים שגדלו בחלקות בצפון הארץ, ומהם יוצר היין הראשון של הקיבוץ.
"והייתי בטוח שדרורי (דרור אור), שהיה שף ואיש קולינריה מצוין והיה חלק מהתהליך ועזר לי בהקמת היקב מול הקיבוץ, הייתי בטוח שהוא חוזר מהשבי והולך לטעום את היין שהכנו ביחד. דרורי הרי היה חלק מהחזון של יקב בארי וליווה אותי למימוש החלום. ממש דימיינתי איך אני בא אליו לבית חולים עם הבקבוק ביד כשהוא חוזר מהשבי".
אבל מפגש הלבבות הזה לא התרחש. בדיעבד נודע שדרור אור נרצח כבר ב-7 באוקטובר, ביחד עם אשתו יונת, ושגופתו נחטפה ומוחזקת עדיין בעזה. וכאן מעברו השני של הגבול, תום ממשיך את החלום.
"מאז מארס 2024 אני עובד על התוכניות לעשות יין ולשווק אותו, אני חושב מאוד עסקית", הוא מספר. "כבר ייצרנו 3,500 בקבוקים, בעיקר לבנים ורוזה, והחזון לאביב הקרוב הוא לטעת גפנים. אני מחכה לתוצאות של דגימות קרקע מחלקה מערבית שצמודה לקיבוץ, שאני ממש מפנטז עליה. עד 7 באוקטובר עוד גידלו בה תפוחי אדמה, ואני אשמח להצמיח שם גפנים ולהקים פה מקום רציני של תיירות קולינרית כחלק מהחזון של דרור ושלי ושל עוד אנשים", היא אומר ופורס לנו מהגבינות המצוינות של מחלבת בארי, שמשתלבות נהדר עם הרוזה הקר שהוא פותח ונושא את התווית המרגשת "יקב בארי".
תום צודק. קולינריה משובחת כבר קיימת כאן, כמו המחלבה, שהייתה המקום שבו הוא ודרור נפגשו לראשונה, או הפטיסרי הנפלא "ללוש" שאוהבי הפחמימות מכירים היטב, וכמובן גם היינות, שנמכרים באינטרנט או במכירות מיוחדות שהוא עורך, ובהם גם בקבוקים שנושאים את התווית "OR" על שמם של דרור ויונת אור, חבריו הטובים.
"זה החזון שחזרתי איתו מאיטליה קצת לפני הקורונה, אחרי שעף לי המוח בזכות טרנד ברי היין שכל כך אהבתי. אני זוכר שבאתי ואמרתי לדרור שחייבים לעשות פה תיירות קולינרית של יין וגבינות וקונדיטוריה ושמן זית. הסתבר לי שקלעתי גם לדעתו, והתחלנו לעבוד. עכשיו אני לוקח את זה קדימה. נקים פה מתחם תיירותי קולינרי שיכלול את היקב, מחלבת בארי, קונדיטוריית ללוש, מרכז לה מדווש שממנו יוצאים רוכבי האופניים לסינגלים באזור, ונקים כאן גם חדרי אירוח וסדנאות. את הפיתוח והליווי העסקי אנחנו עושים בעזרתה הצמודה של אילנית צמח, שמלווה מאז אוקטובר 2023 עסקי קולינריה בעוטף", אומר תום.
ב-7 באוקטובר תום איבד את אמו, גלית, שנרצחה בביתה, הבית הכי מערבי בשכונה המערבית של הקיבוץ, הכי קרוב לעזה. "היינו בבית שלנו בממ"ד אני, בר אשתי ואלבי הבן שלנו שהיה אז בן שנה. בינתיים הצטרף גלי, שנקרא על שם אמא גלית. הוא בן חודשיים ואני ער בלילות בגללו, ומנסה ללמד אותו ששקט ייענה בשקט אבל הוא לא קרוב להבין את זה", צוחק תום.
"ההורים שלי חיים בנפרד, והייתי בקשר עם שניהם, אבל ב-10:30 אבא שלי ואשתו לא ענו. דיברתי עם הבת של אשתו, והיא סיפרה שהתקשרה אליהם בווטסאפ וענה לה מחבל בווידאו. ושנייה אחרי אני רואה בווטסאפ של הקיבוץ שהבית שלהם עולה באש, אז מבחינתי ב-10:30 פאפי והילה זוגתו מתים".
ואמא?
"עם אמא שלי עוד דיברנו. היא הייתה בממ"ד וסיפרה לנו שבחוץ מלא מחבלים. החלון שלה פונה לשער של בית הקברות, מאיפה שכל הבוזזים נכנסו. הזקן עם הקביים? זה מתחת לבית של אמא, הצילום שלו זה ממצלמת האבטחה שמעל הבית שלה, ואלה בדיוק הדקות האחרונות שבהן היינו איתה בקשר. בסביבות 12:20 הקשר איתה נותק ועד יום שני בלילה לא ידענו מה איתה".
וכשהודיעו שהיא נרצחה?
"הייתי עצוב אבל הרגשתי סוג של הקלה, כי לחשוב עליה כחטופה היה קשה. בהמשך כשהגעתי לבית שלה הבנתי שהם גמרו אותה די מהר ושהיא לא סבלה. לפי הגובה של הכדורים בקיר, מאוד ברור שהיא ישבה על המיטה ופשוט ירו בה וזהו. אז נכון, היה את הרגע הנוראי שבו הם נפגשו והסתכלו אחד לשני בעיניים, אבל גם השכנים סיפרו שזה נגמר מהר, לא התעללו בה ולא כלום".
כאמור, עד 7 באוקטובר תום עבד בענפי החקלאות השונים בבארי. מאז ינואר 2024 הלך למחלבה לעזור לדגן פלג המייסד, שנשאר בלי דרור, יד ימינו. "דרור הוא בן-אדם מדהים שהכימיה איתו הייתה מיידית, הוא היה שף שלמד בתדמור, איש של קולינריה וגסטרונומיה, וגם חזק מאוד ביוגה, מה שהפך אותו לבן-אדם מאוד רגוע ונוח ונינוח שאפשר להישען עליו. דרור הוא חטוף חלל בעזה וחייב לחזור לקבורה בישראל עם עוד עשרות חטופים חללים וכמובן השבת החטופים החיים לשיקום", תום אומר את החשוב מכל.
יקב אוריאל: 5,000 בקבוקים בשנה
כשחושבים על שדרות, החיבור בין העיר הדרומית לכרמים וגפנים אינו מיידי, אבל זה בדיוק המחר שמשרטטים לנו כאן, עם כוונה נחושה להפוך את חבל הארץ הפצוע למוקד של תיירות יין (ראו מסגרת).
"אוריאל" הוא יקב בוטיק שהוקם ב-2016 בשדרות על ידי אורי אקיאן שנולד בעיר ומעולם לא עזב אותה. הוא בן 63, נשוי ואבא לשלושה, והעניין שלו בענבים נטוע במורשת משפחתית צנועה שהחלה לפני שלושה דורות במושב ברכיה ליד אשקלון, שם החם שלו, שמעון סעדון, ייצר יין בשיטות מסורתיות. אוריאל הציץ, והתאהב.
"לאחר שלמדתי את השיטות המסורתיות שחמי עובד בהן, הלכתי ללמוד ביקב שורק ייצור יין וטיפול בכרם, וכיום היקב שלי מייצר 5,000 בקבוקים לשנה", הוא מספר.
יקב אוריאל שוכן לא רחוק מתחנת המשטרה בשדרות, אחד המוקדים שחרותים כפצע מדמם בתודעה הקולקטיבית מאז 7 באוקטובר. הדי הפיצוצים מהרצועה נשמעים כאן היטב, ולא אחת ניסו לשכנע אותו להעתיק את היקב למקום אחר, אך נאמן לבית שבו צמח – הוא מסרב.
"אני לא זז מכאן, ועכשיו אנחנו גם עובדים על פיתוח והרחבה של מרכז המבקרים, שעבורו אנחנו עוד מחכים לאישורים ורשיונות להשלמת ההקמה המחודשת. אני מאמין שעוד נדע ימים טובים ושהרבה אוהבי יין יגיעו למרכז המבקרים החדש".
מתי זה יקרה?
"התכנון הוא למרכז מבקרים מאוד רציני. האישורים לוקחים זמן, ואנחנו מקווים להתקדמות בקרוב. אם הדבר לא יסתייע, איאלץ לאתר שטח אחר בעיר עד לעונת הבציר הבאה. כשיהיה מקום קבוע, נרצה לגדול עוד קצת בכושר הייצור", הוא מציין. ואגב, היינות שהוא מצליח להפיק מאדמת הנגב העיקשת זוכים להערכה רבה בענף ואף זכו במדליית כסף בתחרות היין הבינלאומית "טרה וינו". את היינות אפשר לקנות בחנות האינטרנטית ובחנויות יין מובחרות ולהצטרף למועדון הלקוחות.
יקב נחל גרר: בזכות תיבת נוח
ויטו ויצמן בן ה-79 הגיע לעין הבשור כחלק ממפוני גוש קטיף, כשבאמתחתו קילומטרז' ארוך של עשייה בתחומי החקלאות – מחממות ועד משתלות ענק. לימים, התמסר לחלומו הישן – לעשות יין – והקים בעין הבשור את יקב נחל גרר, על שם הנחל שזורם אל העוטף מכיוון נתיבות.
"תמיד אמרתי שכאשר אהיה גדול, אעשה יין. אני מייצר יין טבעי, כמו שאבותינו עשו, ולא משתמש בחומר משמר. הענבים מגיעים מקדש ברנע, ממצפה רמון או מעומר, כולם מקומות גבוהים, ואני מכניס את האשכולות מיד לקירור, כדי להחזיר להם את התחושה שהם עדיין מחוברים לגפן. אחרי שמונה שעות בשש מעלות, אני מתחיל תהליך של מיון וקראש, ומכאן מתחילה התסיסה האיטית ששומרת את הטעמים, והסוכר הופך לאלכוהול", הוא מספר כשאנחנו נפגשים במתחם היקב.
המתחם המיושן נמצא כעת בשיפוצים נרחבים שנועדו להחליף את מערכת הקירור וגם לשפץ ולהגדיל את מרכז המבקרים, שזקוק בהחלט לשדרוג ולשיפוץ נרחב לפני שאפשר יהיה לקבל כאן את הקהל הרחב.
ויצמן מקווה שהכל יושלם בקרוב, ועד אז אנחנו מדברים על תהליך התסיסה האיטי והייחודי שהוא נוקט בו בייצור היינות. התסיסה שלו מגיעה כבר ל-37 ימים, ושאיפתו היא להעפיל גם ל-40 יום, לדבריו, גם בגלל המשמעות העמוקה שיש למספר זה בתורה ובקבלה.
"בסיפור התיבה של נוח מוזכר היין בפעם הראשונה בתורה, כשנכתב שנח הכניס זמורות לתיבה. אגב, בתורה כולה היין מוזכר כ-300 פעמים. אחרי 37 ימי תסיסה, שבהם אני משאיר בתוך הנוזל גם את הזגים וגם את הזרדים והתירוש, אני אוטם את מכלי הנירוסטה, אחרי 70 יום מוציא את הזגים החוצה ומועך אותם קצת, ומחליט אם לבקבק מיידית, להמשיך ליישן במכלים או להעביר לחביות ולכמה זמן".
אילו זנים אתה מייצר?
"רוזה ממרלו ומקריניאן, אדומים עשיתי הפעם מקברנה סוביניון ומלבק, שממש נדלקתי על הזן הזה. עשיתי גם בלנד של מרסלן, פטי ורדו ושיראז".
ומה בלבנים?
"השנה יש לי שרדונה, שאנין בלאן, מוסקט ולפעמים אני עושה מהם בלנדים".
מבקרים שמגיעים לעוטף, הוא אומר, קונים את היין שלו. "בשנתיים האחרונות מזמינים קרטונים", הוא מעיד על הסולידריות המשמחת של הישראלים. גם מסעדנים רוכשים, והיו גם הזמנות יפות לחגים. לאחר שיסיים לשפץ את מרכז המבקרים, הוא מקווה שהחלום על שיקום העוטף כבר יתגלגל בעוז. "עין הבשור כבר מכפילה את עצמה. אין מטר פנוי פה, כל בית שנעזב או נמכר, עטים עליו, הנה עכשיו בונים פה שכונת מורים", הוא מעיד.
אז יצטרכו הרבה יין.
"ברוך השם ולכן אני מייצר יותר. השנה כבר אגיע ל-10,000 בקבוקים".
ארץ היין החדשה של ישראל
"חובה עלינו להקים ולשקם ולהביא לבשורת יין גדולה את אזור הנגב הצפוני והעוטף, שהוא אזור עתיק של גידול יין. בעבודה נכונה וממוקדת נחזיר עטרה ליושנה", מבטיח מומחה היין חיים גן מ"איש הענבים", מי שמלווה עוד לפני 7 באוקטובר את הפיכת העוטף לריאה ירוקה של גפנים ואזור של תיירות גפן.
"חלק מהתנאים הייחודיים של האזור הם טרואר ייחודי ואקלים קיצוני, יובש, קרינת שמש גבוהה, הפרשי הטמפרטורה בין יום ולילה, אדמות נכונות, וכאשר מוסיפים לזה את יכולת התפלת המים וטכניקות ההשקיה שישראל מובילה בהן, מבינים איך חלומו של בן-גוריון על הפרחת הנגב יתגשם דווקא דרך גפני יין. העוטף הוא אסם התבואה של מדינת ישראל, ואין סיבה שלא נחזור וניטע גפנים לשנים רבות. זה מהלך שקורה ממש עכשיו, ואנחנו צריכים גם את התמיכה הממשלתית", מדגיש גן ומספר שכחלק מהחזון הם גם מקדמים איגוד של יקבי העוטף, מחקר ופיתוח של זנים מקומיים וכן הקמת מרכזי מבקרים.
"העוטף נמצא ברגע גורלי – או שיישאר מאחור ונפספס חלון הזדמנויות, או שיהפוך לפנינה תיירותית שאין דומה לה בישראל", מוסיפה אילנית צמח, יועצת אסטרטגית ליקבים וצמיחה כלכלית במרחב הכפרי. "החזון הוא לחבר יקבים שמספרים סיפור, מסעדות שמביאות טעמים מהאדמה, מתחמי לינה ומלונאות שמחוברים לנוף ולמורשת. אם נדע לחבר את כל אלה יחד, האזור יעבור ממצב של חוסן הישרדותי למנוע צמיחה וכלכלה שמביאה גאווה ותקווה".
