הגורל האכזר קשר לעד בין דליה אזוגי (52), אמא לשישה מרבבה, לבין נעמה כהן (33), אמא לשלושה מברוכין. שתיהן אחיות מוסמכות שעובדות ביחד כבר עשור במחלקה לרפואה דחופה (מיון) במרכז הרפואי בילינסון מקבוצת כללית, ושתיהן איבדו את היקר להן מכל: דליה את בנה ידידיה אזוגי, לוחם בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, שנפל ב-29 במאי 2024 בקרב בג'באליה, בן 21 בנופלו; נעמה את אחיה הקטן, עודד אברג'ל, שנרצח ב-7 באוקטובר במסיבת הנובה, שם עבד בבניית הבמות, והוא בן 27.
בבוקר שבו אני ממתינה להן במיון, שאליו צמודה גם מחלקת הטראומה, שקט כאן, ורק רחשי הווילונות המוסטים ולחשושי האחיות המסורות מפירים את הדממה. מאז פרוץ המלחמה טופלו בבילינסון כ-1,700 נפגעים ונחתו כאן 150 מסוקים שנשאו בבטניהם לוחמים שנפצעו בקרב. עם כל נחיתה כזו, דליה תמיד חששה שמא יהיה זה ידידיה.
ביום שבו נפל בנה, דליה לא הייתה במשמרת, אבל כאשר פונו לבילינסון פצועים מיחידת הצנחנים, הבינו הקולגות שהם מטפלים במי שהיו עם ידידיה ברגעיו האחרונים. "בכל פעם שהיו מגיעים לוחמים מהחזית לחדר הטראומה, הייתי יוצאת מהמיון ושואלת מאיזו יחידה. רציתי לדעת שזה לא מהצנחנים. זה היה הפחד הכי גדול שלי. אחרי שידידיה נהרג, תוך כדי הלוויה, אני מתחילה לחשוב עם עצמי איך לא התפללתי שידידיה יגיע פצוע, כי אני יודעת שהחבר'ה שלי היו מצילים אותו. הוא נהרג במקום, ולא נתן להם ולי את ההזדמנות להציל אותו", משתפת דליה את מחשבותיה השורפות, שמלוות אותה מאז היום שבו טמנה את בנה באדמה.
במאי 2024, כאשר נקש קצין העיר על דלת ביתה של משפחת אזוגי, כולם היו בהכנות למסיבת האירוסין של אחותו של ידידיה, שתוכננה למחרת. בעודן אופות עוגות לקראת השמחה, קיבלו אחיותיו הקטנות – שהיו לבדן בבית – את בשורת האיוב. ולכך עוד נחזור.
אצל נעמה העולם התהפך כבר ב-7 באוקטובר, כאשר בשעה 9:40 נותק הקשר עם עודד. אבל היא עוד לא ידעה. נעמה שומרת שבת, ורק בצהריים התבקשו כל אנשי הבריאות והביטחון ביישוב שלה לפתוח טלפונים. אז גם צילצל אחיה ואמר שהקשר עם אחיהם הצעיר נותק.
לנובה הוא הגיע יחד עם ארבעה חברי ילדות, וכחלק מצוות שעסק בבניית הבמות במסיבה. עודד, שסייע בשטח לצעירים רבים להימלט, ניסה לבסוף להציל את עצמו כשהתחבא מתחת לאחת הבמות שבנה, אבל המחבלים הצליחו לרצוח אותו.
"הגעתי לעבודה במיון כבר במוצאי השבת של 7 באוקטובר, ורק בשלוש לפנות בוקר התחילו לטפטף אמבולנסים עם פצועים", משחזרת נעמה. "עד אז המיון היה ריק. חיכינו בחוץ כל הצוות, כולל מנהל בית החולים, וכל הזמן קיוויתי שעוד רגע ינחת פה מסוק ובתוכו יהיה עודד. כל אמבולנס שהגיע רצתי לבדוק אם זה הוא או אחד מהחברים שלו".
נעמה: "כשחזרתי לעבודה, זה היה כדי להיות עם אנשים. לצאת מהבית. אבל הרגשתי שאני עוד לא מפוקסת. לקח לי זמן לקחת אחריות ולחזור לטפל במטופלים בטראומה, כי לא ידעתי מה יגרום לי להתחיל לבכות ולהתפרק"
חודש אחרי שעודד נרצח חזרה נעמה לעבודה, ושם חיכתה לה דליה, שסיפרה לה על ידידיה, בנה הלוחם, ועל כך שהוא ועודד כל כך דומים. שניהם אוהבי אדם, אופנועים, טבע ומרחבים. לו הכירו, היו יכולים להיות חברים טובים.
תשעה חודשים לאחר מכן, כאשר ידידיה נפל על הגנת המולדת, הייתה זו נעמה שתמכה בחברתה שבורת הלב, ומאז הן נשענות זו על זו תוך כדי שהן מצילות חיים בעבודה יומיומית סוחטת, שמחככת אותן עם האובדן העצום, מעוררת אצלן את כל פעמוני הכאב האפשריים, ומגרדת שוב ושוב את הפצעים שותתי הגעגוע.
"ב-7 באוקטובר עשינו את החג בשדרות, אצל הבן שלי ינון ומשפחתו, ולא הבנו בכלל את גודל האירוע. בדרך לבית הכנסת, הבנים שלי שמעו שיש יריות בחוץ ויצאו – ינון עם האקדח וידידיה עם הרובה מהצבא. הם רצו לכיוון משטרת שדרות, ושם פגשו את השוטרים ששלפו מתוך רכב את האחיות רומי וליה סוויסה", מתארת דליה ועיני כולנו מתמלאות בדמעות.
רומי סוויסה בת השש היא הילדה ששאלה את השוטרים שהגיעו לחלץ אותה ואת אחותה מהמכונית שבה נורו הוריהן: "אתם של ישראל, אתם של ישראל?", אבל משפחת אזוגי שומרת השבת לא ראתה שום דבר בטלוויזיה באותו הבוקר. הבנים שהגיעו לזירת הרצח קיבלו לידיהם את שתי האחיות, וינון רץ איתן בחזרה הביתה, מפקיד אותן בידיה של אמו, וחוזר מיד כדי לעזור לידידיה.
"ינון השאיר את הבנות בבית, ואנחנו כולנו סביבן, קילחנו, האכלנו והרגענו אותן וחשבנו שתכף מסתיים האירוע, מי בכלל חשב על מה שקורה בחוץ? ביום ראשון בבוקר, כשהצצתי מהתריס וראיתי שחיילים מתחילים לסרוק את הרחובות, אמרתי לבעלי והילדים: 'זהו, חוזרים'. כיוון שהיינו בקשר עם הדודים של רומי וליה, הורדנו אותן בצומת ביל"ו והתקדמנו בנסיעה הביתה, כשאני עם האופטימיות שלי אומרת לילדים: 'ברוך השם עברנו את זה', בלי בכלל להבין את גודל האירוע".
ואיפה ידידיה וינון?
"לאחר מכן הבנו שהרווחנו את ידידיה לעוד שבעה חודשים, כי אחרי שהיה במשטרה המ"פ שלו שלח אותו לכניסה לשדרות, וידידיה כבר רץ עם הנשק. אבל כשהמ"פ הבין שהאזור שורץ מחבלים, הוא דרש ממנו לעלות מיד הביתה. בראשון בבוקר, כשחזרנו לרבבה, ידידיה חזר איתנו כדי לקחת את כל הציוד שלו, ומיד נסע בחזרה לשדרות. כששאלתי אותו: 'אבל איך תגיע עכשיו מרבבה לשדרות', הוא אמר לי כדרכו: 'צריכים אותי ואני אגיע'. אחרי שנהרג, סיפרו לנו שפתאום מגיעה מונית ואזוגי יוצא ממנה. כל כך מתאים לו לעשות הכל כדי לעמוד במשימה".
דליה עוצרת לרגע את השיחה, עיניה דומעות. נעמה מחזקת אותה ואוחזת בידה, וכאשר היא בעצמה נשברת, דליה מחבקת את כתפיה בשיחת מבטים וללא מילים.
המילים האחרונות
בזמן שידידיה וינון מעבירים לבית המשפחה את האחיות רומי וליה סוויסה, עודד, אח של נעמה, מציל צעירות וצעירים מהטבח בנובה.
נעמה: "כשהכל התחיל בשש וחצי בבוקר, עודד והחברים שלו חשבו שתכף הכל נגמר והם מפרקים ולוקחים בחזרה את הציוד. בשבע ורבע עודד קיבל הודעה מחבר, שאמר לו שהוא ירוי בבטן. עודד התקשר לאחת הבחורות שבאה איתו ואמר לה מיד לרדת מהרכב ולברוח רגלית לכיוון מושב פטיש. היא עשתה את זה עם עוד חברים שהיו איתה, והחיים שלהם ניצלו".
קצת אחר כך שולח עודד הודעה בקבוצה המשפחתית: "חוליות מחבלים ברחוב. משהו הזוי. אצלי הכל תקין". אלה היו מילותיו האחרונות, כאשר בתשע ורבע כנופיית מחבלים שהייתה בדרכה לנתיבות טעתה בדרך, ומתוך חמישה טנדרים שעוצרים מול חניון רעים נשפכים עשרות נוח'בות עם רצח בעיניים. 11 אנשי הביטחון והשוטרים שמנהלים מולם קרב גיבורים לא מצליחים לעצור אותם, והמרצחים מגיעים למה שנודע בשם "הבר הקטן", שם נרצחו 15 צעירים שהתחבאו מתחת למתקנים ובתוך המקררים. ביניהם היה גם עודד.
"לפי ההשערה שלנו, בשעה 9:40 ירו בו. ככה סיפרה לנו בחורה שהגיעה למקום שבו הוא שכב ירוי. היא תיארה בחור עם עיני מלאך וחיוך, וסיפרה שמרחה את הדם שלו על הגוף והפנים שלה, וחיקתה את תנוחת הגוף וההבעה שלו כדי להציל את עצמה. היא סיפרה לנו עד כמה החיוך שלו הרגיע אותה ברגעים הנוראיים האלה", מספרת נעמה.
ביום שני בלילה מגיעה הודעה ממחנה שורה שנמצאה גופה של אחד החברים – אבידן תורג'מן ז"ל. נעמה אומרת שאז כבר ידעה שגם עודד אינו בין החיים. "כי איפה שאבידן נמצא גם עודד נמצא. אבל עוד יש בי תקווה קטנה. גם כשביום שלישי קברנו כבר את כל ארבעת החברים שלו, אחד ליד השני, בכל לוויה בא מישהו ואומר לנו: 'אל תדאגו, עודד ייצא מזה בחיים'. עד שביום שישי, חצי שעה לפני כניסת השבת, הם הגיעו. הם בכלל לא היו צריכים לדפוק בדלת, כי ההורים שלי השאירו הכל פתוח. אנחנו ידענו".
דליה: "בבית נמצאות הבנות שלנו, בת 17 ובת 14, שמכינות עוגות לאירוסין של אחותן הגדולה. הקצינים חשבו שאנחנו בבית כי היה רכב בחניה. אבל הילדות היו שם לבד, ואיך שהן ראו את הקצינים, הן הבינו. לא היה צריך להגיד שום דבר"
דליה מציעה לחברתה לגימה מכוס המים שמונחת על השולחן, ובלי משים שולחת ידה לכסות על פיה שלה, כמו לחנוק שם יללה משל עצמה. נעמה ממשיכה: "אחי הגיע אלינו שלם, ירו בו באזור הצוואר. אבל עבר שבוע מאז שהוא נורה, ולכן לא הסכימו שנראה אותו. אבל כן התעקשנו שיביאו אותו לבית ההורים. רצינו שיחזור לכאן בפעם האחרונה. מיששתי את כל הגוף שלו מבעד לתכריכים, כי היה לי חשוב לראות שהכל שלם לפני שלוקחים אותו לקבורה".
לגעת בכאב
גם דליה הייתה צריכה להיאבק כדי להיפרד בפעם האחרונה מבנה: "התעקשתי לראות את ידידיה, אבל במחנה שורה לא הסכימו. זה ידוע שאחרי פיצוץ של מטענים לא מאשרים. דרשתי לדבר עם הקצין האחראי. הסברתי לו שאני אחות במיון בבילינסון, שאני מבינה מה אני הולכת לראות. שאלתי אותו אם יש רקמה, והוא ענה לי ותיאר. שאלתי אילו איברים נמצאים והוא סיפר, וכשהוא ראה באיזה עולם מושגים אני חיה ובאילו מילים אני משתמשת, הבין שאני יודעת לאן אני מבקשת להיכנס. הוא ביקש לטפל בו לפני שאני נכנסת. אמרתי לו: 'אוקיי, אני מבקשת שתטפל בו בחרדת קודש, כמו שאני טיפלתי בחדר הטראומה בלוחמים שהגיעו אלינו'. והוא ענה: 'אני מבטיח לך'".
שניהם ידעו שהמשמעות הייתה שהגוף של ידידיה נפגע מאוד מההדף העצום. שניהם גם הבינו שדליה לא תוותר. "אמרתי לו: 'רק תנקה לי בעדינות מקום קטן שאוכל לגעת בו, להרגיש את הגוף שלו'. ובאמת הם חשפו לי אזור בצוואר ואפשר היה לראות איך הם התאמצו לנקות את המקום בשיא העדינות כדי שאוכל כן לגעת ברקמה חיה. ויכולתי לגעת בו, יכולתי לגעת בו. הוא הגיע אלינו אחרי שבוע, ובשורה התעקשו שעדיף לזכור אותו כפי שהיה ולא במצב שבו קיבלנו אותו. אז הסתפקנו בחיבוק שלו כשהוא עטוף ואני ליטפתי את כולו, והרגשתי את הגוף שלו מבעד לתכריכים".
איך זה השפיע עליכן בעבודה במיון ובחדר הטראומה?
נעמה: "כשחזרתי לעבודה, זה היה כדי להיות עם אנשים. לצאת מהבית. רק הסתובבתי בין האנשים והצוות ודיברתי וכולם אמרו לי: 'את לא נכנסת עכשיו לטראומה'. עניתי להם: 'אם צריך, אם יש אר"ן (אירוע רב-נפגעים), אני אכנס'. אבל הרגשתי שאני עוד לא מפוקסת. לקח לי זמן לקחת אחריות ולחזור לטפל במטופלים בטראומה, כי לא ידעתי מה יגרום לי להתחיל לבכות ולהתפרק".
למשל, הסיפור על החייל שהגיע למחלקה פצוע קשה, והמשפחה גילתה שהטלפון שלו נעלם. נעמה יצאה מגדרה כדי לסייע להם למצוא את האבידה, הפכה את המחלקה, יצאה עם האבא לחיפושים גם בפחי האשפה שמסביב למיון, בתקווה למצוא את הטלפון. "זה ישב לי על הפצע, עד היום לא מצאנו את הטלפון של עודד, שלדעתנו נבזז, וזה אחד החורים הגדולים שיש לנו, ולכן המצב שבו הייתה המשפחה של החייל כל כך נגע בי וישר קפצתי לעזור להם. בסוף מצאנו. אחת האחיות פשוט גילגלה את המכשיר עם כמה סדינים והכניסה לארונית. כשמצאנו התפרקתי".
נעמה: "לפי ההשערה שלנו, ב-9:40 ירו בעודד. ככה סיפרה לנו בחורה שהגיעה למקום שבו שכב ירוי. היא חיקתה את תנוחת הגוף וההבעה שלו כדי להציל את עצמה. היא תיארה בחור עם עיני מלאך וחיוך, וסיפרה לנו עד כמה החיוך שלו הרגיע אותה ברגעים הנוראיים האלה"
ואת, דליה?
"לא הצלחתי לחזור לעבודה במשך שלושה חודשים מאז שידידיה נהרג. כל אחד מהילדים שלנו היה צריך תמיכה כדי להמשיך את החיים שהתהפכו עלינו: הבנות הקטנות, שהן אלו שקיבלו את ההודעה ביום שבו ידידיה נפל, והבת שהייתה אמורה להתחתן ורצתה לבטל את החתונה".
ידידיה נפל יום לפני מסיבת האירוסין של אחותו תהילה. הבית כבר היה מלא בקישוטים, השולחנות ערוכים, הידיים אפו עוגות והלב שר מזמורים. דליה ידעה שידידיה אמור לצאת מעזה בכל רגע ולחבור לינון בשדרות כדי להגיע הביתה.
"זה היה היום שבו הכי לא דאגתי", אומרת דליה. "הראש היה בהכנות. בצהריים ידידיה התקשר לשיחה חפוזה, ואני זוכרת שאני יד אחת בבלילה של העוגה ויד אחת עונה לטלפון ואומרת לו: 'דידי, למה עוד לא יצאת משם', והוא עונה: 'אמא יש פה עוד דברים לארגן, אצא בערב'. בדיעבד התברר לנו שהוא קיבל אישור לצאת כבר ביום שלפני, אבל רצה להישאר עוד קצת עם הצוות שלו כדי לדאוג להם. באותו הבוקר הוא לא היה חייב לעשות שום דבר. היה יכול לשבת בצד עם הטלפון ולחכות לשיירה שהייתה אמורה להוציא אותו הביתה. אבל המפקד ביקש ממנו לטפל בעוד משהו קטן, והוא נכנס למגנן שישבו בו כבר חיילי גבעתי שהגיעו להחליף את החבר'ה מהצנחנים. שם, כשפתח דלת באחד הבתים, הופעל מטען כבד והוא נהרג במקום".
הילדות היו לבד
מהאש שהתלקחה נפצע קשה הלוחם גיא עצמון, שהיה איתו, והגיע לחדר הטראומה בבילינסון. דליה לא הייתה שם באותו היום, וזמן קצר לאחר מכן כבר דפקו על דלת הבית הקצינים המודיעים. "בבית נמצאות הבנות שלנו, בת 17 ובת 14, שמכינות עוגות לאירוסין. הקצינים חשבו שאנחנו בבית כי היה רכב בחניה. אבל הילדות היו שם לבד, ואיך שהן ראו את הקצינים, הן הבינו. לא היה צריך להגיד שום דבר".
ואז התחיל מרוץ נגד הזמן, כי ביישובים קטנים שמועות מתלקחות כמו אש בחמסין וקציני הצבא תיפעלו את האחיות הצעירות כדי להשיג את ההורים. "לאחת מהן אמרו להתקשר אלינו ולשאול למיקום המדויק שבו אנחנו נמצאים בלי שנחשוד. מהשנייה ביקשו להתקשר לאחותן תהילה, שאמורה להתארס, ולבקש להגיע דחוף הביתה כי יש בעיות עם אפיית העוגות, וכשנכנסה עם עוגה שאפתה בבית של החבר שלה, היא מיד הבינה".
ואתם עוד לא יודעים כלום.
"שום דבר. אנחנו באירוע. וגם כשבתי אמונה מתקשרת, אני לא חושדת בכלום ואומרת שאנחנו בבת-מצווה במקום כזה וכזה, ועוד מעט נחזור. מבחינתי הכל רגוע וידידיה בדרך הביתה מעזה".
בסופו של דבר הבשורה המרה לופתת את גרונם כאשר אבי המשפחה, אלי, מתחיל לחשוד בגלל רצף הטלפונים. הוא יוצא מהאירוע ומתקשר לבנו, ינון, שצריך לאסוף את ידידיה מנקודת האיסוף בשדרות ולהגיע איתו הביתה, לחגיגת האירוסין. אבל ינון, שכבר שמע על האסון מחמיו, שהוא גם הרבש"ץ של היישוב שבו גרה המשפחה, לא עונה לאביו. גם לידידיה האב מתקשר, וגם לבנות – ואף אחד לא עונה. ובזמן שדליה בתוך האולם, אלי נמצא בחוץ בטלפונים ולא משתף אותה בדאגותיו. מרחוק הוא מבחין ברב היישוב ובראש המועצה עושים את דרכם לעברו. כשאחת האורחות מבחינה בו קורס בבכי, היא הולכת לקרוא לדליה.
"ואני מגיעה, ורואה את ראש המועצה ואת הרב מחזיקים את בעלי כל אחד מצד והוא ממוטט בבכי. קשה לי לחזור לשם, קשה לי לחבר את המילים כדי לתאר. זה האירוע הכי נוראי שיכול להיות להורים, וגם אני קרסתי. הדבר הבא שאני זוכרת זה שמנסים להכניס אותי לאוטו וכל הדרך אני אומרת: 'איך אספר לבנות'. לא ידעתי שיש קצינים בבית".
דליה: "אני אחות כבר 29 שנה, ופתאום לא הייתי בטוחה ביכולות שלי, כי היה לי את הקושי האישי שלי. כשחזרתי, ביקשתי שלא ישבצו אותי למשמרות בלילות, ואני הרי אחראית לילה כבר שנים. רק בשבוע שעבר, אחרי שנה ורבע, הצלחתי לחזור למשמרת לילה"
הפעם האחרונה שבה פגשה דליה את ידידיה, חיבקה ונישקה, הייתה בלוויה של דניאל לוי, לוחם הנח"ל מקריית-מוצקין שנהרג שבועיים לפני כן. דניאל הוא האחיין של דליה, ואת השבעה עליו עשתה בבית אחיה, לא מצליחה לעזוב את הבית ולו ליום אחד.
"וראיתי מה קורה שם בבית, וחשבתי שזה כל כך נורא, שאסור שאף הורה ירגיש ככה. אבל בדיעבד, בזכות הלוויה של דניאל בכלל פגשנו את ידידיה, שבמשך חודשיים כמעט לא היה בבית. בעצם, מידידיה נפרדתי בפעם האחרונה כשאני בלוויה של האחיין שלי, ובעלי מסיע אותו בתום הלוויה לרכבת. וזהו, שבועיים אחרי זה הוא נהרג".
שלושה חודשים לקח לדליה לחזור לעבודה, שם חיכתה לה נעמה, והשתיים הפכו לעוגן זו עבור זו.
המסר מלמעלה
ד"ר מיכל שטיינמן, מנהלת האחיות בבתי החולים בילינסון והשרון מקבוצת כללית: "המלחמה זימנה לנו אתגרים רבים – מחדר הטראומה לשיקום, הצוותים שגויסו למילואים והטיפול בשבים. אבל ההיבט הזה של נשות צוות כמו דליה ונעמה, שאיבדו קרוב משפחה יקר, אינו דומה לאתגרים אחרים. הן בשר מבשרנו וגם אנחנו הרגשנו את הכאב וניסינו לתת להן את המעטפת".
דליה: "אני אחות כבר 29 שנה, וכל הזמן במיון, אבל כשמאבדים מישהו כל כך יקר, יש גם אובדנים משניים. פתאום לא הייתי בטוחה ביכולות שלי כאחות, כי היה לי את הקושי האישי שלי. המזל הוא שאמרו לי כאן בבילינסון: 'דליה, תחזרי בקצב ובזמן שלך'. זה נתן לי כוח. כשחזרתי, ביקשתי שלא ישבצו אותי למשמרות בלילות, ואני הרי אחראית לילה כבר שנים, זה מים בשבילי. אבל הנה, רק בשבוע שעבר – אחרי שנה ורבע – הצלחתי לחזור למשמרת לילה ראשונה".
ובמשמרת הזו, גם קיבלה מידידיה מסר מחזק. זה היה כאשר שוב הרגישה שכוחותיה לא עומדים לה ולא ידעה איך תתמודד עם המשימה. על המחשב נוהגות אחיות המיון להדביק פתקים עם שמות מטופלים, כדי לזכור משימות מסוימות, ודליה מספרת שבדיוק כשהרגישה שהיא לא מסוגלת לעבור את המשמרת והלכה לומר לאחראית שהיא מוותרת, עברה ליד אחד המחשבים והמדבקה תפסה את עינה. היא התקרבה, ושמו הפרטי של המטופל שכתוב עליה היה ידידיה. "גם לשם המשפחה הייתה משמעות גדולה באותו רגע, אבל לא נחשוף אותו כאן בגלל צנעת הפרט. רק אגיד שהיה לי ברור שזה מסר מידידיה שהוא איתי, שיהיה בסדר ואעבור את המשמרת".
נעמה: "בחדר אחד הייתה לי החייאה של חולה מבוגרת אונקולוגית מפושטת, והייתה התלבטות מה להודיע למשפחה. אמרתי להם: 'בואו נודיע להם כבר ונאפשר להם להיפרד פרידה טובה. לא נתמהמה'. ובאמת הם נכנסו כשהיא עוד בחיים ודיברו איתה. ולנו זה כל כך חסר. לא זכינו להיפרד מעודד. ואני שם, שומעת את הבן אומר לאמא 'תודה על כל השנים', וזה מפרק אותי. אני הולכת לשירותים ובוכה".
ואתן מצליחות להסביר לסביבה מה אתן מרגישות ברגעים כאלה?
דליה: "זה פוגש אותי מול מטופלים צעירים שאומרים: 'אין לי כוח לחיים האלה', ואני חושבת: 'הלוואי שמישהו היה שואל את הבן שלי'".
נעמה: "עודד השאיר לנו הרבה דברים להמשך החיים. למשל הודעה ששלח לחברה שלו בראש השנה לפני 7 באוקטובר, שבה הוא אמר לה: 'שתדעי שאין דברים סתם בחיים האלה, החיים הם בול מה שצריך להיות'. זה מחזיק אותנו, הידיעה שכל מה שקורה לנו יש לו משמעות".
