לשון של בקשה / האגדה מספרת שאת הפיוט "ונתנה תוקף", שנאמר בראש השנה וביום כיפור ונחשב לאחד האהובים בחגי ישראל בכלל ובחגי תשרי בפרט, השמיע רבי אמנון ממגנצא אחרי שההגמון הורה לקצץ את אצבעות רגליו וידיו. את האיברים שנשארו מחוברים לגוף הורה להטביל במלח. רבי אמנון, שנפטר מיד לאחר שסיים את הפיוט, ידע שזה מגיע. ההגמון לחץ עליו להמיר את דתו, ובמקום לדחות אותו על הסף הוא ביקש שלושה ימים לחשוב על זה רק כדי שיניחו לו ומיד הצטער על כך: כפירה באלוהים זאת הצעה שאפשר רק לסרב לה.
ביום השלישי, בעודו מיוסר על שבכלל נתן להגמון דריסת רגל, באו שליחי הארמון לקחת אותו. רבי אמנון סירב להצטרף, אז לקחו אותו בכפייה. כשההגמון שאל מה נסגר, הרב הציע שיכרות את הלשון שממנה יצא דבר השקר. ההגמון חיבב את הרעיון, אבל העדיף לטפל ברגליים שלא לקחו את הרב לארמון. וכדי שלא יחסר הוא גם הוסיף: "ואת יתר הנפש אקצץ ואייסר". דווקא את הלשון השאיר שלמה, וממנה כביכול יצאו המילים של "ונתנה תוקף", שעדיין מהדהדות בקרב אינספור יהודים ויהודיות.
אגדת "ונתנה תוקף", שהקשר שלה למציאות חזק בערך כמו מערכת היחסים בין ח"כ ניסים ואטורי לבקיאות בהיסטוריה ("בריטניה, קנדה ואוסטרליה תומכות בנאצים, כמו אז כך גם היום", הכריז השבוע), התקבעה כסמל לאמונה שגברה על עינויי גוף ונפש. אבל זהו גם סיפור על חירות דיבור ומחשבה: רבי אמנון הבין שהחטא הקדמון שלו היה עצם המסר שהעביר, שקיים סיכוי שיסכים להכפיף את לשונו לכוח ולשררה. לכן ביקש להעניש את האיבר החשוב ביותר מבחינתו. ואילו ההגמון לא הבין שרבי אמנון אולי היה יכול לחיות פיזית בלי לשון, אבל המחאה שלו הייתה מתה לפני שנולדה. במקום, הוא העדיף לטפל במה שנתפס בעיניו כמעשי, היכולת לנוע ממקום למקום, וקיבל יצירת אמנות שמותירה חותם לאורך מאות שנים, בין השאר על לאונרד כהן ויאיר רוזנבלום ז"ל, שהשתמשו כל אחד בדרכו ב"ונתנה תוקף" כדי להתמודד עם האפקט של מלחמת יום כיפור.
ההגמונים של הזמן הזה לא רק שלא ויתרו על השאיפה לכבוש את התודעה של הרבי-אמנונים: כיום הם אפילו לא צריכים להתלבט בין הלשון, אצבעות הרגליים או כל איבר אחר. גם ככה הכי יעיל ללכת על הארנק, מקור החמצן של כל ניסיון השפעה. ברגע שלוקחים אותו, גם לשון חריפה ורגליים חזקות לא יעזרו.
לתקוע בשופר / תיאודור רייק היה פסיכואנליטיקאי מווינה, תלמידו המובהק של פרויד, שביקש להבין מה בעצם מסמל השופר במערכת היחסים שבין הדת היהודית לדת הפרוידיאנית (כלומר התיאוריה האדיפלית). בספר "השופר" (שיצא גם בעברית, ככל שאפשר לקרוא ככה לספר מתחום התיאוריה של הפסיכולוגיה) הוא פורס טענה מהפכנית: קול השופר בתנ"ך הוא לא אחר מאשר קולו של אלוהים עצמו. זאת הסיבה שהוא עוצמתי ומרתיע כל כך, כפי שנאמר בפסוקים המתארים את מעמד הר סיני: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו אלוהים פן נמות" (שמות, כ', פס' י"ד-ט"ו).
אם כך, טמונה לא מעט אירוניה בהפיכת השופר לסמל של ניוון וסתמיות בשיח הפוליטי-עיתונאי בישראל. כששומעים שופר (או קוראים אותו) לא מפחדים כמו בימים הנוראים או בהכרזה על מלחמה, ולא שמחים בגללו כמו באירוע חגיגי: פשוט מבינים שמישהו עם כוח ואמצעים תקע בו ועכשיו כולם צריכים להתמודד עם הרעש. במקום לעורר את העם להתחרט על חטאיו ולבקש על נפשו, השופר מסמם אותו בדמגוגיה ובשקרים. קול האלוהים הוחלף בקול ההגמון. העבודה של השופרות היא לשכנע שאין ביניהם שום הבדל.
מי ומי / מי באש
ומי במים
מי בטיל נ"ט
ומי אחרי שנתיים
מי במנהרות
ומי בהפצצות
מי בתור מגן אנושי
ומי בגלל רעיון טיפשי
מי בתאונה מבצעית
ומי בגלל אשמה נוראית
מי באקדח האישי
ומי בערב יום שישי
שבו ראה אלוהים את כל מלאכתו אשר עשה
הלך לישון מבסוט
ואז קם – ונסע.
בשלוש מילים / פתח לנו שער.
משפט בשבוע: " 57 אחוז מכל הרצועה כבר השמדנו אותו לחלוטין... לא יישאר שם שום דבר שהוא יהיה באמת בפוטנציאל לגור בו ועל כן השערים פתוחים" (השרה גילה גמליאל מסבירה לאתר "כיפה" כמה "רצון" קיים בקונספט של "הגירה מרצון")
בשם האח / המוזיקה של תובל חיים הייתה ראויה להיחשף גם בלי הטרגדיה האיומה של אחיו, יותם חיים ז"ל, שנחטף על ידי חמאס ונהרג דווקא על ידי כוח צה"ל, אחרי שכבר נמלט מהשבי יחד עם אלון שמריז וסאמר אל־טלאלקה ז"ל. ב־ 29.9 יתקיים בבארבי בנמל יפו מופע ההשקה של האלבום "אחים", שבו תובל לא רק מנציח את יותם אלא גם מתגלה כיוצר מוכשר ומעניין. לא פלא שהצליח לגייס אורחים מכובדים כמו ברי סחרוף, אסתר רדא ואקו.
