הדלת המחוררת של חדר האוכל בקיבוץ ניר עוז מזכירה את החג שהפך ליום אבל, עדות אילמת למה שהתרחש בתשרי תשפ"ד. בדלת נכנס יזהר ליפשיץ אל ארוחת החג. חולצה לבנה אין, אבל דסקית חטופים יש ועליה סרט צהוב, קקטוס צהוב וגם שרשרת נוספת של מגן דוד שברירי, ששני משולשיו נפרדים. יזהר הוא בנם של יוכבד ועודד ליפשיץ, ממקימי ניר עוז שנחטפו מביתם ב-7 באוקטובר. יוכבד שוחררה, עודד נרצח.
זו הפעם הראשונה שהקהילה מתכנסת יחד בחדר האוכל מאז האסון. החג הראשון שמציינים בבית, ולא בכרמי גת, לשם פונו. בקהל חברי קיבוץ ותיקים, משפחות שכולות, משפחות חטופים, וגם – חטופים ששבו הביתה, מגלמים בגופם את כל האיחולים והתקוות. לצידם צעירים וצעירות חברי החלוץ של השומר הצעיר שלקחו על עצמם את ארגון הערב הזה. חלקם בחרו לגור בניר עוז דווקא עכשיו. הקיבוץ שהופקר ונחרב, ששילם מחיר בלתי נתפס, קם מעפר בזכות שילוב הכוחות של ותיקים וצעירים, של השבים והנותרים, של כל אלו שאל מול התופת בחרו באופן צלול בשיקום הבית, בשיקום החיים על הגבול.
ראש השנה הוא חג של סימנים. תפוח בדבש לשנה מתוקה, סלק בתקווה שיסתלקו אויבינו. סימני יריות על דלת חדר האוכל המלא מפה לפה גם הם סימן – לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב. השנה הזו חייבת להיות טובה יותר, כי יש מי שמוכנים לעבוד קשה לשם כך.
