1. טיסת מבחן
ההחלטה של בנימין נתניהו לדחות את ההכרעה בשאלת הסיפוח עד אחרי שובו מהפגישה עם דונלד טראמפ מלמדת על הכיוון. במועצת יש"ע, וגם בצמרת הממשלה, קיוו לפתוח את השנה עם תגובה ציונית הולמת ומהירה על ההכרה במדינה פלסטינית. דחייה לאחרי החזרה מוושינגטון, גם אם היא הגיונית ומתבקשת נוכח היחסים המיוחדים עם הנשיא, מבשרת על מסמוס. אם זה לא יקרה עד סוף החגים, זה כבר לא יקרה.
4 צפייה בגלריה
(נתניהו בעפרה, בחודש שעבר. יצטרך לתמרן בין טראמפ לבין השותפים הקואליציוניים | צילום: קובי גדעון לע''מ,)
בשבועות האחרונים טיפח נתניהו את שיח הסיפוח ככלי הרתעה. מאזן אימה מול המדינות המתלבטות אם להכיר במדינה פלסטינית, ביודען שיהיה תג מחיר של החלת ריבונות על השטח. ראש הממשלה לא אמר זאת בקולו, אלא הסתפק ברמיזה ש"צעדים חד־צדדיים ייענו בצעדים חד־צדדיים". לשותפים מימין הוא הותיר להיות מפורשים יותר.
עכשיו זה התהפך. מחיר החלת הריבונות הוא כבר לא מול המדינות שהכירו במדינה פלסטינית, אלא דווקא מול אלו שלא. הן על הגדר. צעד ישראלי חריף עשוי לדחוק גם אותן. המשקל הכבד ביותר הוא לאיום של איחוד האמירויות בביטול הסכמי אברהם. גם אם נתניהו יסכים למחוק את השורה הזאת מהמורשת האישית שלו, ספק אם טראמפ יאפשר. ההדלפות מוושינגטון ערב המראת נתניהו לארצות־הברית הן של התנגדות אמריקאית למהלך. אבל בכירים בממשלה ששוחחו בשבועות האחרונים עם מזכיר המדינה מרקו רוביו מתעקשים שהאמריקאים לא אמרו "לא", אלא השאירו מקום לדיון.
העיניים של ראשי יש"ע וגם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר על הסיפוח, אבל בג'אגלינג המסחרר של טראמפ, סטיב וויטקוף ורון דרמר יש עוד כמה כדורים: ההסכם הביטחוני עם סוריה, תוכנית 21 הנקודות לסיום המלחמה, וגם חזית איראן שחוזרת להטריד מאוד את הצמרת הביטחונית בירושלים.
ישראל כבר בתוך שנת בחירות. ארצות־הברית תכף תיכנס לשנת בחירות האמצע. השעון המדיני קצר ממה שנדמה. לכן, הפגישה הרביעית של נתניהו עם טראמפ בתוך תשעה חודשים עשויה להיות החשובה ביותר בסדרה, וזו שעם כל הכבוד לחזון הריביירה בעזה, אולי גם תהיה המעשית מכולן.
השבועיים שבין חזרת ראש הממשלה מארצות־הברית לבין פתיחת מושב החורף בכנסת יהיו מכריעים בכל הגזרות: נתניהו יצטרך לתמרן בין גבולות הגזרה שיציב טראמפ לאילוצים הפוליטיים של השותפות בקואליציה - בין המלחמה בעזה לחוק הגיוס, בין סבב נוסף מול איראן למועד הבחירות.
2. את כולה, עכשיו
הרבה גוונים של סיפוח מרוחים על הפלטה של הממשלה. העז שבהם הוא מפת סמוטריץ' על 82 אחוז מיהודה ושומרון, למעט הערים הפלסטיניות והמרחב שסביבן. העיקרון הוא מקסימום שטח עם מינימום פלסטינים. במינהלת ההתיישבות שבמשרד הביטחון כבר השלימו את הבירוקרטיה של הריבונות - צווים ותקנות שייחתמו כדי למנוע כאוס משפטי או ואקום בניהול השטח.
גרסה צנועה יותר, אבל עדיין דרמטית, היא ריבונות על שטחי C (כ־60 אחוז מיהודה ושומרון), או כפי שדובר ערב הסכמי אברהם - החלת החוק רק על היישובים הישראליים.
יש גם גוון חיוור במיוחד, בירוקרטי, למיטיבי לכת: שינוי הגדרת שטחי A ל־B או B ל־C. זו לא ריבונות אלא משחק במפות בעולם המושגים של אוסלו. השר לביטחון לאומי היה מנסח: דרדל'ה.
אבל הבחירה הסולידית, כמעט בקונצנזוס, היא סיפוח של בקעת הירדן, מהלך שאם יובא להצבעה בכנסת עשוי לזכות ברוב רחב יותר מגבולות הקואליציה. ישראל ביתנו למשל צפויה לתמוך. אולי גם חלק מהח"כים של בני גנץ. אפילו יאיר לפיד יימצא במבוכה קלה, כמי שתומך תיאורטית בהחלת הריבונות בבקעה, גם אם רק במסגרת הסכם.
מבחינה אידיאולוגית, הימין חווה פריחה היסטורית. יש רוב חסר תקדים בציבור הישראלי נגד מדינה פלסטינית. ההכרה החד־צדדית של צרפת, בריטניה וקנדה הניבה גל גינויים אופוזיציוני חריף שהתחרה בטקסטים של דוברי ימין ותיקים. אפילו יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן אמר ש"לדבר על מדינה פלסטינית זה דבר שהוא הרסני למדינת ישראל". מחד, חבל שהרב לוינגר לא זכה לשמוע את הדברים.
למהלך של החלת ריבונות יהיה מחיר מדיני כבד בטווח הקצר, אבל הוא יקבע עובדות לדורות, כנראה באופן בלתי הפיך. תיאורטית, אפשר לספח בהצבעה ברוב של שניים נגד אחד, אבל כדי לוותר על אותו השטח דרושים 80 ח"כים או רוב של 61 ומשאל עם.
דווקא המצב הזה מחדד את הדילמה בממשלה. סמוטריץ' איבחן זאת כבר בראשית הקדנציה: זו קואליציה שמגדירה מחדש את הקיר מימין עבור כל הממשלות בדור הקרוב. מה שממשלת ימין מלא־מלא לא איפשרה לעצמה לבצע, יפטור אוטומטית את הבאות אחריה ממעשה ומביקורת. ואם הממשלה הזאת, עם רוב מוצק בכנסת, בכל זאת נמנעת מסיפוח בנימוקים מדיניים, החזון עלול להמתין עוד 50 שנה. לא רק בגלל הרכב הממשלות הצפוי בירושלים, אלא גם בשל ההבנה שגם בוושינגטון לא היה ממשל כזה. וספק אם יהיה.
3. הם מפחדים
ההודעה ה"מיוחדת" של נפתלי בנט שהזהירה מדחייה או שיבוש של הבחירות הגיעה בעיתוי לא מקרי: בוקר אחרי שראשי המפלגות בגוש שלו התכנסו, בלעדיו, ודנו בדיוק באותה סוגיה. בנט צייץ בלשון רבים, "לא נאפשר". אולי כדי להזכיר שהוא עדיין מוביל את הגוש בסקרים, אולי כי אחד המשתתפים עידכן אותו בנושא השיחה.
אגב, הוא לא הראשון שמציף את החשש הזה. אביגדור ליברמן טוען כבר חודשים בראיונות שנתניהו עלול לנסות לדחות את הבחירות בנימוק שהמלחמה עדיין מתנהלת. גדי איזנקוט הביע לאחרונה חשש פומבי שהבחירות "לא יהיו הוגנות". גם לפיד העלה לאחרונה את הנושא בכמה שיחות פוליטיות.
את התבהלה אפשר להרגיע: שנת תשפ"ו תהיה שנת בחירות. כדי לדחות אותן דרוש רוב בלתי אפשרי בכנסת. אז על מה בכל זאת מתבססים החששות?
בסביבת ראש האופוזיציה הצביעו על דוח מבקר המדינה שפורסם בחודשים האחרונים, ובו המלצה לקצוב את הכהונה של מנכ"לית ועדת הבחירות אורלי עדס. לפיד, זה לא סוד, משוכנע שמתניהו אנגלמן הוא משת"פ של נתניהו. גם דוחות המבקר האחרונים לא שיכנעו אותו אחרת. את יו"ר הוועדה השופט נעם סולברג לא ניתן להזיז, אבל אם תוחלף המנכ"לית ערב הבחירות - זה שינוי דרמטי בעמדת מפתח.
בכיר אחר באופוזיציה הפנה אותי לרצף של הצעות חוק פרטיות: אחת נועדה למנוע מבנט להקים מפלגה חדשה בגלל החובות במפלגה הקודמת, אחרת ביקשה להכפיף את ועדת הבחירות המרכזית ליו"ר הכנסת. כל אלו נפלו בתחילת הדרך אבל יכולות ללמד בעיניו על המוטיבציה.
בתחילת הקדנציה היה גם ניסיון של הליכוד לטעון שהכהונה תימשך עד 2027 על בסיס פרשנות יצירתית של לשון החוק. תיאוריה אחרת שמדוברת בקרב ראשי גוש רל"ב היא החשש מהתערבות בוטה של טראמפ ברגע האחרון. אם נשיא ארצות־הברית התערב באופן אישי נגד ניהול משפט נתניהו, הוא עשוי להעניק לו מחווה דומה (וחוקית לחלוטין) רגע לפני שהישראלים יצעדו לקלפיות.
בסביבת בנט מספרים שאין כנס פעילים שבו הנושא לא עולה בשלב השאלות מהקהל. לשיטתם, מטרת ההודעה שלו הייתה להפיח אופטימיות במחנה ולהרגיע את הפחד. גם אם זו אכן הייתה הכוונה, בפועל היא רק תידלקה אותו. משמועה רווחת, אבל שמועה, זה הפך לנושא רציני שהמועמד לראשות הממשלה מתייחס אליו. במחנה נתניהו, וגם בקרב חלק מהמתלבטים באמצע, זה נתפס כמו עוד דרך להדביק להם עלילה אנטי־דמוקרטית ונעדרת ביסוס.
הדרך הטובה ביותר למנוע מהלכים כאלה היא להתריע עליהם מראש. אבל באופוזיציה מבטיחים גם היערכות גושית משותפת, לוגיסטית, בפיקוח על הקלפיות. כדי להגיע לשם כדאי להתחיל קודם בפגישות משותפות.
הראשונה בסדרה, שהתקיימה במוצאי השבת שעברה במלון שרתון בתל־אביב היא דוגמה לא מוצלחת. המיקום שהוגדר "ניטרלי" נשמר בחשאיות מפני מצלמות העיתונאים, אבל יש עתיד שילמה את השכירות כי לפיד המארח. כשהציעו לחבורה להצטלם, ליברמן לא רצה. אולי בגלל אלו שחסרים בה. אולי בגלל מי שנמצא בה – יאיר גולן. לשיטתו, את הפגישות האלה כדאי לא ליחצן. עדיפות הסכמות בחדר על תמונות בעיתון.
למפגש הבא בנט הבטיח לבוא. גם גנץ, שבהצהרותיו האחרונות בעצם פרש מגוש רק־לא־ביבי ועבר לגוש רק־לא־קיצונים, עדיין אמור להשתתף. אם יהיה כיף אולי הם אפילו יצטלמו.
4. נוכחים, נפקדים
אירועי ראש השנה תשפ"ו בדרך לאומן הם שיעור על מגבלות הכוח של החרדים. אולי גם על מגבלות הרצון. מול האיומים ותרחיש האימה, ואף שמספר העריקים והמשתמטים מהמגזר בכלא הצבאי הגיע בשבוע שעבר לשיא, המדינה לא רעשה. אולי הגניבה חצי פיהוק.
עשרות צעירים חרדים עוכבו במסוף הדרכונים בדרך לאומן. אחרים כנראה ייעצרו בחזרה מאוקראינה. העצורים היו מאלו שבחרו להסתכן ולהגיע לשדה, אולי כדי לעשות "השתדלות" להגיע לצדיק, אבל גילו שאף אחד לא השתדל עבורם. הליטאים, מתברר, לא יפגינו בשביל הברסלבים. הש"סניקים לא יחריפו עימות על גיוס כשחיילים נכנסים לעזה. אפילו הפלג הירושלמי לא שורף רחובות בשביל מי שבמודע הגיע לפגוש את שלטונות צה"ל במסוף הדרכונים. והברסלבים? הם הבינו שאם הם יחסמו את נתב"ג, גם הם לא יגיעו לאומן.
