ההגדרה המילונית של המילה "שיקום" לא כוללת בתוכה זמן נתון, מאוד יבשה: "החזרת אדם או דבר לאיתנו ולמצבו הקודם". היא גם לא מדד מדויק בכל הנוגע להשבת מה שהיה שם לפני, להתחשב באירוע ששלח את האדם לשיקום. האם זה אפשרי? וכמה כוח צריך, פיזי ונפשי, כדי לחזור אל המסלול המוכר? האם יש גיל מסוים שבו מטרות השיקום אחרות לגמרי? מה עושים בכלל כשמנסים להחזיר אדם למצבו הקודם? ומה הערך המוסף שמקבלים בפרק הזמן שבו החיים במצבם החדש?
שלושה לוחמים שנפצעו במהלך השנים במבצעים ובמלחמות ישראל מספרים בגילוי לב על תהליך ההתמודדות, על השיקום באמצעות הספורט והחזרה לחברה. חלקם מקבלים את "הלידה מחדש" ופועלים כדי שלאחרים, המצטרפים בכורח המלחמה הבלתי נגמרת, הכניסה למעגל תהיה חלקה יותר. ישנם כאלה שלא מוכנים לקבל את המילה האחרונה של הרופאים ובטוחים שאפשר להגיע כמעט לאותו המצב שלפני הפציעה.
6 צפייה בגלריה
(רועי בן טולילה. ייסד קבוצת כדורסל |צילום: מתוך האתר של רועי בן טולילה - מנהיגות בגובה הלב)
6 צפייה בגלריה
רועי בן טולילה. ייסד קבוצת כדורסל | צילום: מתוך האתר של רועי בן טולילה - מנהיגות בגובה הלב
להגדיר מטרות ולהתקדם
הספורט תמיד היה חלק מחייו של דוד פדרמן (31), לוחם בחטיבת עציוני, שהספיק להשתתף לפני שש שנים בתוכנית "נינג'ה ישראל", ולפני מלחמת חרבות ברזל שימש כמדריך טיפוס וסנפלינג. אחרי הפציעה הקשה בצפון, הוא לא מתכוון לוותר, ועומד לקראת סיום שיקום משמעותי שיוביל לחזרתו אל העבודה שאותה הוא כה אוהב.
פדרמן: "כשהכל התחיל ב-7 באוקטובר הייתי במטוס, כבר באוויר, בדרך לחופשה בווינה. כשהחברים שטסתי איתם ואני הבנו מה קורה, החלטנו לחזור. הצלחנו לשוב לישראל למחרת, וכבר ב-9 באוקטובר התגייסנו כולנו. בשבועות הראשונים הייתי בעוטף, כשהיו עוד מחבלים באזור וטיהרו את המקום. אחרי שהתקופה הזאת הסתיימה עליתי צפונה. היו חיכוכים יומיומיים שכללו טילים משני הצדדים, חיסולים, קראו לזה 'קרב בהגנה'. שגרה כזאת, לפני התמרון".
באפריל 2024 פדרמן היה באזור ערב אל-עראמשה כאשר טיל נ"ט של חיזבאללה פגע במבנה שבו שהה. דוד נפצע קשה, וסמ"פ היחידה, רס"ן דור זימל ז"ל, נלחם על חייו במשך חמישה ימים עד שנפטר. "הפלוגה חזרה ממשימה, המתנ"ס ההוא היה 'המקום המוגן' שלנו, עד שהוא חטף טיל מדויק. אחר כך הגיעו עוד טילים ועוד כטב"מים. עשו עלינו אמבוש. נפצעתי קשה מאוד, חטפתי פגיעה ישירה ומסכנת חיים בבטן, וממנה יצאתי. היו לי גם רסיסים בכל הגוף, וזה היה משמעותי יותר. נכנסו רסיסים לצוואר בצד ימין שפגעו בעצבים שאחראים על תפקוד יד ימין".
כבר באמבולנס פדרמן חשב על החלפת ענף. "את לא תאמיני, זה הדבר הראשון שעלה לי לראש", הוא משתף. "הייתי בשלב של ערפול הכרה, לא בטוח מה קורה עם עצמי, אבל כן חשבתי איזה ספורט אני אעשה. הרגשתי באותו רגע שהיד עפה לי מהמקום, הייתי בטוח שהיא לא איתי. דמיינתי את עצמי עושה סקי באלפים בלי יד, זה מה שעלה לי בראש. כשהתעוררתי מהניתוח בבטן, שאלתי ישר מה עם היד. לא הרגשתי אותה, גם עכשיו יש לי חוסר תחושה מאוד רציני באזור. רק בהמשך העבירו אותי לבית החולים הדסה לניתוח תיקון עצבים ביד, בהתחלה לא חשבו על זה. משם עברתי לשיקום בהדסה הר הצופים, מאושפז חצי שנה. עד היום שגרת החיים שלי היא דרך השיקום".
בימים אלה הוא עבר לשיקום יומי בשיבא, ומגיע לשם שלוש פעמים בשבוע. "להחזיר את התנועה זה מה שחשוב", הוא מדגיש. "בשיקום אוהבים להגדיר מטרות. אמרתי שאני רוצה לחזור לטפס, כמו שהייתי קודם. אני עוד רחוק ממה שהייתי לפני".
לדבריו, הדבר הכי קשה הוא חיפוש עבודה אחרת, אבל הוא עדיין מאמין ומקווה שיוכל לחזור ולעסוק במה שהוא אוהב. "מבחינתי עוד לא ויתרתי, אבל אני מבין שכרגע אני צריך לעשות משהו אחר בשביל הבריאות הנפשית. שאלו אותי על ספורט פראלימפי, ועניתי שאני עדיין לא רוצה להגדיר את עצמי כנכה. הייתה רופאה שאמרה לי שלא אצליח להקליד עם היד, והיום אני כבר מטפס, גם אם לא כמו קודם. דבר ראשון בבוקר אני מתרגל פיזיותרפיה, גם בלילות. כל הזמן מזיז את היד, רק שתעבוד".
עם הבן בשטח הכינוס
מלחמת חרבות ברזל חשפה גם סוג אחר של פצועים, כאלה שמתמודדים עם חיים חדשים בגיל לא צעיר. אחד מהם הוא ניר כהן (58), לוחם מילואים בהתנדבות בחטיבת "הזקן". הוא נפצע בלבנון ב-24 באוקטובר 2024, מוצאי שמחת תורה, כשטיל גראד פגע בין שני האמרים. "יש לדבר כזה יתרונות וחסרונות. מצד אחד, יש הרבה ניסיון, עברתי הרבה שלבים בחיים, עולמי לא חרב עליי", הוא אומר בקור רוח. "גם כשאתה לא כמו שהיית לפני, אפשר לראות את האור ולהשיג כמעט כל דבר. מצד שני, בגיל מבוגר ההחלמה היא יותר איטית. עכשיו אני מוצא את עצמי מתמודד עם משקל עודף".
כהן, מפיק של אירועי ספורט ומתחרה בעצמו בטריאתלון ואיש הברזל, היה רגיל עד הפציעה לשרוף אלפי קלוריות, בדגש על ריצה. משום שכף רגלו רוסקה וכעת הוא מתנייד בכיסא גלגלים, הוא העלה 15 ק"ג: "אני עובד על זה, קשה להוריד בגילי במשקל. אלה התמודדויות שצריך לדעת לעבור". לפני הפציעה, הוא הספיק לשרת עם בנו נדב מחטיבה 401 בשטחי הכינוס בעזה. "חודש וחצי שירתנו בציר פילדלפי וברפיח, והיינו עושים שבוע-שבוע. נדב הוקפץ ב-7 באוקטובר כבר בצהריים, ושאלו אותי אם אני לא דואג. אני ישן טוב כי אני לא יכול לדאוג למשהו שאין לי שליטה עליו. בחודש וחצי לידו ישנתי לא טוב, כי הייתה לי אחריות גדולה אם היה קורה לו משהו".
כהן איבד כילד את אביו שנפל ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. הוא גדל בצל חג סוכות שזכור אחרת למשפחה, והבין רק מאוחר יותר שהוא סובל מפוסט-טראומה – וכך גם אמו. "אבא שלי היה פצוע אנוש בהתחלה, והיא באה לראות אותו. כשאני נפצעתי, אמא סירבה להגיע לבית החולים לראות אותי. היא פחדה שברגע שהיא תגיע אני אמות", הוא חושף. "ואני רוצה לקבל חיבוק ממנה, מאחד האנשים שהכי קרובים אליי. זה היה מאוד חסר לי. הבת שלי שיכנעה אותה להגיע אחרי שבוע כשהמצב התייצב. היא הסכימה, אבל שניפגש בחוץ. אני יכול להבין אותה. היא אומרת שסוכות חג מיותר בלוח השנה, האוקטובר הזה מגיע שוב. מקווה שהשנה נעבור את החודש הזה בשקט בשביל כולם".
בתחרויות טריאתלון, כהן היה משתמש באופניים רגילים. הפציעה פתחה בפניו את תחום אופני היד. "הספורט הוא כמו סם, אי-אפשר להפסיק אותו", הוא אומר. "השתמשתי בו כדי להגיע למטרות, וגם בשיקום, העדפתי לחתור שעתיים בחוף הים מאשר חדר כושר. הכנסתי צבע בתוך האפרוריות היומיומית של השיקום: הפיזיותרפיה, הריפוי בעיסוק וכל ההתעסקות בתוך בית החולים. חלק מהאירועים שעשיתי כמפיק היו באופני יד, והשנה אשתתף במרוץ הסרגל. אני זוכר שכשהתעוררתי בטיפול נמרץ, ידעתי שאחזור לחיים הרגילים שלי ברגע שאוכל לחזור לטריאתלון. ב-9 במאי עשיתי טריאתלון באשקלון. מבחינתי זאת הייתה מטרה והשגתי אותה".
על הדבש ועל העוקץ
השם רועי בן טולילה (44) מוכר לחובבי הכדורסל בכיסאות גלגלים, בתור מי ששיחק במדי נבחרת ישראל בשש אליפויות אירופה. סיפור הפציעה שלו חוזר רחוק יותר לעבר: הוא שירת כסמפל"ג ביחידת מגלן, נפצע אנושות במהלך פעילות מבצעית בג'נין ב-2004 ונותר משותק ברגליו. "חייל מיחידה אחרת זיהה אותי בטעות בתור מחבל שחיפשנו", הוא מספר. "הוא פגע בי קשה בחוט השדרה, ומאז אני מרותק לכיסא גלגלים. התעוררתי בבית החולים כאדם עצוב, ראיתי בעיקר את מה שאיבדתי. ראיתי את כל החלומות שאצטרך לגנוז. זאת גם הייתה תקופה שכל החברים טסים לדרום אמריקה, מתחתנים, מתניעים את החיים מחדש ואתה מרגיש שמתהווה פער בינם לבינך".
רועי היה מאושפז חצי שנה במחלקת השיקום בתל השומר, כשהוא לא מצליח להזיז חלקים רבים בגוף. "מה שהשתנה אצלי היה הגישה. אתה לא משנה את התוצאה, אלא את הסיפור הפנימי שלך", הוא אומר. "בתוך כל הכאב, הגיע הכדורסל. התחלתי לשחק חצי שנה אחרי הפציעה, וזאת הייתה המתנה הכי גדולה שלי. הכרתי גיבורים חדשים שעזרו לי. ראיתי דרכם דברים. הם יכולים היו להתרכז במה שהם איבדו, אבל כל התודעה שלהם הייתה מכוונת לניצחון עם מה שיש. אנשים בלי רגליים, בלי ידיים, אתה מבין שמכל מצב אפשר לנצח".
בן טולילה ממשיך: "גם הזהות משתנה. הכרתי כדורסלנים עם מגבלה, והם חולמים כמו ספורטאים, מתנהגים כמו ספורטאים ואוכלים כמוהם. לא צריך קצבה ממשרד הביטחון או ביטוח לאומי, אפשר להיות אתה, וזה מה שנגע בי". אחד הזיכרונות הראשונים שלו מכיסא הגלגלים הוא מהירות התנועה: "הוצאתי אנרגיות, אגרסיות. הייתי בטוח שאהיה לכוד ופתאום יש אפשרות להתפרק".
בינתיים הוא גם התחתן, הביא לעולם ארבעה ילדים וייסד קבוצת כדורסל בכיסאות גלגלים בבית הלוחם בירושלים – שמשמשת גם כקבוצת תמיכה לכל דבר: "למדתי המון וקיבלתי המון. פרשתי לפני שלוש שנים, והיום אני רואה את הבן שלי, שהוא בריא לגמרי, משחק (גם שחקנים ללא נכות יכולים להשתתף בענף, ס.א). הוא גדל במגרש הזה מגיל חודש ונהנה מהאינטראקציה עם הפצועים, מקבל מהם המון. יש פה השראה של איך לחיות את החיים, איך פצוע צעיר יכול לעצב לעצמו את החיים. במחלקת השיקום חיים משבוע לשבוע, לעבר חלום או שאיפה. בבית הלוחם אתה במצב תודעתי של ניצחון".
"קשה לדמיין משהו כזה עד שאתה לא פוגש אנשים כאלה", משחזר בן טולילה את ההיכרות הראשונית. "זה נראה טבעי. זה היה רגע שבו הבנתי שהכל אפשרי. היציאה לספורט היא בחירה, שזה משהו חשוב. כשבוחרים למנף את הכאב הגדול ולקחת אליפות עם מה שיש, פגישות עם אנשים נכונים מאוד עוזרות. אני מביא היום הרבה אנשים לענף, רואה ערך גדול בהנגשה של הספורט. זה עולם הפציעה על הדבש ועל העוקץ".
