אנסמבל בת-שבע בבימויו של אוהד נהרין מעלה מחדש את אחת היצירות המורכבות שלו – וירוס, וזו הזדמנות מצוינת להיחשף לעוד צדדים של הלהקה. זו לא עוד "הופעת מחול" במובן הקלאסי של המילה, אלא חוויה שנעה בין יופי עז לאי-נוחות מכוונת. היצירה מבוססת על המחזה "העלבת הקהל" של פטר הנדקה (1966) שיוצא נגד ההתחזות של התיאטרון למציאות, ומפרק את המכניזם שלו. הטקסט הנאמר מפרק את הדיסטנס בין הרקדנים לקהל, מוריד את המסכות ואת ההגדרות של קהל ורקדנים ומאכזב את מי שחשב שבא לראות מופע יפה ונעים וללכת הביתה מרוצה. במשך שעה וחמש דקות האולם נטען באווירה של יופי וכאב. הקהל הופך לגוף שמודע לפיזיות שלו, להיותו צופה אקטיבי, לעליבותו, לייחודיותו, לגמישות המבט ולאפשרות לערער על סדרים קיימים.
התנועה של הרקדנים מהפנטת אבל מלווה בהרבה שתיקות טעונות. הרקדנים לא רק רוקדים – הם מדברים, נעים, צועקים, בוהים בקהל. לפעמים נדמה שהם מנסים לבחון ולאתגר את הקהל לא פחות משהם מאתגרים את גופם. וכשהרטוריקה של "אתם" ו"אנחנו" קורסת, שטף של עלבון אינסופי מוטח לאולם הדחוס עד שלרגע נדמה שמה שמצפים מאיתנו זה פשוט לוותר, לקום וללכת. וירוס היא יצירה מורכבת שמדברת על שפה, על גוף, על שליטה ועל חוסר שליטה. על הצורך לפרק דברים מוכרים כדי לראות אותם מחדש. והיא לא מנסה להתחבב ולכן לא מתאימה לכל אחד. אם אתם מחפשים מופע מחול "יפה" או נרטיב ברור – זה לא המקום.
וירוס. 25, 30 בסטפמבר. מרכז סוזן דלל, תל-אביב.
