יש משהו תמים במובן הטוב של המילה ביציאה למילואים.
סרן איתן אוסטר זיכרונו לברכה, אמר בסרטון האחרון ששלח למשפחתו לפני שנפל בקרב גבורה בלבנון בערב ראש השנה תשפ"ה, שלוחם טוב נלחם מתוך אהבה למי שמאחוריו ולא מתוך שנאה לאויב שלפניו.
האנשים שיוצאים בשבילנו סבב אחרי סבב לשדה הקרב, עושים את זה בסופו של דבר מתוך אהבת אדם, ואהבת אדם היא התום הכי עמוק שיש.
אנחנו למעשה נתמכים על ידי תמימים. אבל מי תומך בתמימים?
כשאני חושב על התום המילואימניקי אני נזכר בשרגא עוגיות. ישבנו לפני הופעה שנתתי לחטמ"ר עציון ושרגא – בחור חייכן עם מבטא אנגלוסקסי כבד סיפר לי על עצמו:
"אם היית גר כאן בסביבה אולי היית מכיר אותי".
"למה?"
"כי אני 'שרגא עוגיות'. יש לי קונדיטוריה באפרת, והרבה משפחות מהאזור באות לקנות אצלי עוגיות לשבת".
"מה קורה עם העסק עכשיו כשאתה כאן?"
"אשתי מכינה את העוגיות".
"וזה אותו דבר?"
שרגא מגחך ועונה -
"אומרים לי שלא ממש…"
אני מתפלל לתומך התמימים שהמתכון של שרגא עוגיות יחזור השנה להיות המתכון המקורי, שדור הניצחון התמים והנחוש שהתגלה במלחמה הזו יזכה לניצחון משנה המציאות שהוא ראוי לו וכמובן שנזכה לראות בשובם של החטופים.
