מאז שיצא סרטם האלמותי של האחים כהן "פארגו", לפני כמעט 30 שנה, הוא זכה לאינספור חיקויים ואדפטציות, כולל, כמובן, סדרה על שמו, ונראה שאין סרט שמתרחש באזורים מושלגים ואינו כולל מזימת רצח או חטיפה. קשה לבמאים לעמוד בפני הניגוד בין הלובן של השלג לבין האדום של הדם, או בין הנופים השלווים והאנשים הנחמדים באזורי הספר לבין המזימות האכזריות שמראות את קדרות האדם ואפסותו. גם כשמדובר בחיקוי, תת-הז'אנר של "מותחני השלג" מבטיח קולנוע מענג שמתקשה להיות גרוע – אלא ש"בדם קר" ממש מנסה.
מדובר בהפקה עצמאית שהרימה אמה תומפסון ככוכבת וכמפיקה, ואפשר לסכם אותו תחת ההגדרה "פארגו עם גברת זקנה כגיבורה". הוא מספר על אלמנה באזור מבודד של מינסוטה (כן, שוב האזור של "פארגו"), שיוצאת למסע דיג באגם קפוא ונתקלת במזימת חטיפה אכזרית ולא בדיוק הגיונית של צעירה אומללה.
טעות ראשונית בסיסית בסרט, שמורידה ממנו כמעט כל מתח, היא ההחלטה להציג את תומפסון מלכתחילה כזקנה חביבה וגם בעלת תושייה אינסופית להישרדות בשלג, ואת הפושעים מולה כזוג שלומיאלים מטומטמים שהצלחתה של מזימת החטיפה שלהם לא נראית סבירה גם בלי התערבותה של התומפסונית ללא חת. כולנו אוהבים את גיבורי האקשן שלנו קשוחים ומיומנים, ובכל זאת אפשר לצפות שנראה איזושהי עקומת למידה מצידם. גם סכנה אמיתית בהרפתקה שהם עוברים לא תזיק.
סנגורי הסרט יגידו שהעלילה היא רק תירוץ לעיסוק בנושאים גדולים ואנושיים יותר המעסיקים מבוגרים רבים, ובראשם הזדקנות, אבל וגעגועים לבן הזוג שהלך לעולמו. זה קורה בסרט מדי עשר דקות: תומפסון בוהה בחלל ונזכרת בבעלה המושלם שהלך. אבל עם כל הכבוד לרגעים ה"פיוטיים", שנועדו לחלץ מתומפסון רגעי משחק שאולי יביאו לה מועמדות מאוחרת לאוסקר, הכל בסרט מרגיש קצת מסומן. הבמאי בריאן קירק, שמתמחה בבימוי של פרקי טלוויזיה רבים, כולל ל"משחקי הכס", לא בדיוק מגלה כאן שאר רוח. יש שימצאו שהתמהיל פה עובד להם. לטעמי, הסרט הוא לכל היותר פושר, ואותי הוא הותיר קר.
