מתוך המבחנים הרבים שמזמנת לנו העת הזו, וכאשר כבר שנתיים ההיסטוריה נכתבת במסירות נפש ובדם על ידי לוחמי צה"ל, נמצאים בעורף לוחמים אזרחיים נחושים ורבים מספור, שמאז 7 באוקטובר יוצאים חדורי תקווה ומטרה להקים ולשקם את ישראל ובעיקר את עוטפי ישראל.
הציונים החדשים מודל 2025 הניחו מאחור חיים נוחים וקריירה וחלומות ושנ"צ וילדים ומשפחות, ועברו לחיות על המסלול המהיר והיעיל למען השיקום והבנייה מחדש של כפר עזה וניר עוז, שדרות ובארי, קריית-שמונה ועוד. אנשים באמצע החיים, עם קבלות וקילומטרז' מקצועי מוכח ומעורר התפעמות של אנושיות וערכיות, נחישות ויכולת להזיז הרים – לא רק מטפורית, אלא ממש לקבוע עובדות בשטח – ולהשיב לבתיהם את מי שלפני שנתיים חרב עליהם עולמם.
הם נלחמים בבירוקרטיה המתישה ובידה הקפוצה של המדינה, שאינה מקצה את הדרוש דיו לשיקום חבלי הארץ הפצועים, ומולידים עוד פתרון ועוד אורך נשימה ומשיגים עוד תקציב ועוד תרומה שישיבו בנות ובנים לגבולם. שוחחנו עם ארבעה ציונים נלהבים, שגרירים של רצון שכולו טוב, שהתמסרו על מלא לתרום מניסיונם במטרה להפיח עתיד היכן שנגדעו חיים.
"המעבר לקריית־שמונה הוא המילואים שלי"
ד"ר עליזה בלוך (57), לשעבר ראשת עיריית בית שמש. היום: העתיקה את מגוריה לקריית-שמונה, הקימה בעיר שלוחה של "יאסא" – המרכז למצוינות בחינוך
"אנחנו לא בחרנו במשבר, אבל אם כבר נגזר עלינו כזה שבר נוראי, זה יהיה נורא אם נבזבז אותו, אם נתקן רק את מה שאפשר ונחזור למוכר ולידוע. השבר שאנחנו חווים קורא לנו לתיקון עמוק הרבה יותר. ולכן אני מתייחסת לכל אזעקה כאל תקיעת שופר, כאל קריאת התעוררות", אומרת אשת הציבור ד"ר עליזה בלוך (57), שבשנה שעברה העתיקה את מגוריה לקריית-שמונה, צעד שהיא קוראת לו: "המילואים שלי".
במארס 2024 סיימה את תפקידה כראש עיריית בית-שמש ושאלה את עצמה מהו הצעד הבא, היכן היא יכולה לעזור באמת, והחליטה לעלות לצפון. "המלחמה פתחה המון חזיתות, בעיקר כאלה שאני לא יכולה לעזור בהן. אני למשל לא יודעת איך להחזיר את החטופים, או איך להכניע את חמאס, אז החלטתי לתת יד במערכת החינוך של קריית-שמונה, ללוות את מנהלי בתי הספר, להיות אוזן קשבת לראש העירייה ולסייע לייצר תקווה ומציאות שונה כדי להחזיר את התושבים. יש מי שבשנתיים האלה חוו יותר מדי מעברים, יש מי שחזרו לעיר שהיא לא העיר שהם עזבו, ונוצרו גם הרבה שאלות של זהות".
מה הכוונה שאלות של זהות?
"אנשים שהתחילו לשאול את עצמם, 'אם המדינה פינתה את כל הצפון לשנה וחצי, מה זה אומר על חשיבות האזור?'. וזה אחרי שנים ארוכות שבהן תושבי הצפון ועוטפי ישראל בכלל חוו טפטופים של ירי והתייחסנו לנושא בשלוות נפש, ושנים שבהן תושבי הצפון חוו שירותי בריאות ותרבות ברמה נמוכה – וכשעברו לחיות במרכז בגלל המלחמה ראו מדינה שמתנהלת אחרת. אבל שירותי בריאות ברמה נמוכה הם לא גזירת גורל, גם חינוך בפער הזדמנויות עצום מהמרכז זה לא גזירת גורל, ואנחנו חייבים לתקן את המציאות הזו. לא רק עבור תושבי הצפון, אלא גם עבורנו. הגבולות הם חגורת הבטיחות של ישראל".
ולכן מציינת בלוך לחיוב את החלטת הממשלה להפוך סוף-סוף את מכללת תל חי לאוניברסיטה, ומגלה שלאחרונה הוקמה בקריית-שמונה שלוחה של "יאסא", המרכז למצוינות בחינוך שבראשו היא עומדת ושהשלוחה הבאה תוקם בנתיבות, "כדי להוכיח שזה שנולדת בעוטפי ישראל לא אומר שלא מגיע לך לקבל את הטוב ביותר ולהצטיין".
מה אומרים בני המשפחה?
"כולם מבינים שזה חשוב. הילדים והכלות שלי עושים מילואים, ואני יצרתי לי מילואים של עצמי. אני גרה בקריית-שמונה חצי שבוע וחלק מהשבתות, וכשהם יכולים הם מצטרפים אליי בשבתות. צפון חזק זו ישראל חזקה. בשנות ה-50 שלחו אנשים לעוטפי ישראל בלי לשאול אותם, והיום מי שחוזר או מגיע לקריית-שמונה עושה בחירה ציונית, בחירה בסיפור החדש של ישראל. הריפוי יתחיל מכאן. אין לנו פריבילגיה להיות במקום אחר ולעשות דברים אחרים. שנים התייחסנו למדינה כאל נס, אבל ניסים לא ממשיכים מעצמם אם לא עובדים בהם ושומרים עליהם. בסוף המדינה היא מקבץ של אנשים שאכפת להם.
"התקופה הזו נתנה שיעור חשוב לכולנו. קודם כל בקריאה להבחין בכל מגוון הקבוצות של אוהבי ישראל, שחוות את הסיפור הישראלי והציוני כל אחת בדרכה. אנחנו חייבים לתת מקום ולהסתכל גם על החלקים בחברה שלנו שלא ראינו".
מה לא ראינו?
"לא ראינו את המצוקות של האנשים בעוטפי ישראל, את הריחוק ואת הפער. התעסקנו במאבקים שחשבנו שהם הכי חשובים, המדינה הזו התפרקה על השאלה מי יבחר את השופטים".
אבל לא המדינה התפרקה: הממשלה המכהנת מאז פירקה אותה כאשר החליטה ללכת על העניין המשפטי באופן הכי דורסני וקיצוני.
"אני בכוונה לא אומרת מי אשם, וכן, אני חושבת שהממשלה עשתה כל טעות אפשרית. ובמציאות, כל קבוצה חשבה שהיא יותר חזקה. הממשלה חשבה שאם היא נבחרה היא תראה מה נכון, ומי שהתנגד הרגיש שהוא הכי חזק ויראה לממשלה מה לא לעשות. כל צד הרגיש שהוא הכי צודק ולקח את הקרב שלו עד הקצה. ובין שני הגושים שניהלו קרב אימתני, העיקר לנצח, היה ציבור ישראלי ששילם את המחיר ושאותו לא ראינו. ולכן בעיניי, המשבר הזה מחייב את כולנו להפסיק להיות צודקים ולהיזכר בסיבות שבגללן ההורים שלנו באו לפה לפני עשרות שנים".
סיפור נוסף שהיא מנסה לכתוב עבורו סוף טוב יותר הוא הידוק הקשר שבין החברה החרדית לחילונית, וברור לגמרי שמדובר כאן בפצע מדמם במיוחד מבחינתה. לאחר חמש שנות כהונה בראשות עיריית בית-שמש, תושבי העיר, שהופכת חרדית יותר משנה לשנה, בחרו במקומה את מועמד דגל התורה, שקיבל את תמיכת קואליציית הסיעות החרדיות בעיר. התשובה האקטיבית של בלוך היא הקמת "הפורום לאחריות אזרחית", שנועד לדבריה "לחבר לחברה הישראלית את החרדים שכן רוצים להיות חלק ממנה. אנחנו חייבים לתמוך בחרדים שאומרים 'אני רוצה לשרת בצבא, אני רוצה השכלה, אני רוצה להיות חלק מהסיפור'. מישהו צריך להיות שם איתם. הפורום שלנו תומך בחרדים שהם בתוך האירוע, שהקימו ישיבות הסדר חרדיות, שהקימו בתי ספר ממלכתיים-חרדיים ורוצים להיות חלק מאיתנו. אנחנו חייבים לתת שם חיבוק".
"בשנות ה-50 שלחו אנשים לעוטפי ישראל בלי לשאול אותם, והיום מי שחוזר או מגיע לקריית-שמונה עושה בחירה ציונית, בחירה בסיפור החדש של ישראל. הריפוי יתחיל מכאן"
"המחיר האישי הוא זמינות יום ולילה, לעבוד עם אנשים שאיבדו הכל"
אלון פוטרמן (43), לשעבר מנכ"ל קרן היסוד. היום: מנכ"ל הקרן לשיקום כפר עזה ופרויקטור השיקום של בית חולים סורוקה
פוטרמן הגיע לתפקיד מנכ"ל הקרן לשיקום כפר עזה ופרויקטור השיקום של בית חולים סורוקה לאחר עשור שבמהלכו ניהל ארגונים גדולים ומורכבים, כולל בתחום החינוך, והיה מנכ"ל קרן היסוד – תפקיד שאותו היה אמור לסיים ב-1 בינואר 2024.
"ושמרתי את ימי החופשה שמעולם לא ניצלתי לתקופה שנקראת 'אחרי החגים', שמעולם לא הגיעה. יומיים אחרי 7 באוקטובר קיבלתי טלפון מתמי גוטליב, אז יו"ר כפר עזה, ששאלה אם אני מוכן לבוא לשפיים ולהיפגש. לא הכרתי אותה, אין לי קשר למקום. ותמי אמרה: 'אני מבינה שאתה עומד להיות פנוי, תהיה מוכן לבוא לעזור?' אמרתי כמובן, מי יגיד לא לכפר עזה? וכששאלתי מה צריך, תמי ענתה: 'לא יודעת'".
ככה, משחזר פוטרמן, התחיל החיבור שלו עם הקיבוץ. כשהוא מגיע לשפיים הוא רואה שני דברים: "מופע אימים של אנשים שאיבדו את עולמם, שמחפשים את יקיריהם, שלא יודעים אם הרגו אותם או אם הם נחטפו. והדבר השני שאני רואה זה ישראלים מדהימים שהגיעו להתנדב, להושיט יד, לארגן אוכל ובגדים".
שם, בשפיים, הוא מקים את מה שתהפוך להיות "הקרן לשיקום כפר עזה", שאותה הוא מוביל עד היום, מגבש את צוות השיקום ומגייס את המשאבים שלא מגיעים מהמדינה, ומנווט אותם לתמיכה בשישה מוקדים שהציב לשיקום הקיבוץ: חינוך, בריאות הנפש, רווחה, קהילה, הנצחה, בינוי.
"לגאוותנו ולזכותם של אנשי המקצוע שעובדים עם כפר עזה, רוב הקהילה בחרה להישאר יחד", הוא מספר. "זה מטעין לי את המצבר, מלמד אותי על החוזק של הקיבוץ שמורכב מאנשים שבוחרים בחיים ובוחרים להתמודד עם השכול באמצעות עשייה ובנייה מחדש, ושהערבות ההדדית היא ערך עליון אצלם".
ואיפה החוזק שלך? מה התפקיד דורש ממך?
"החוזק שלי הוא ברצון לייצר עוגנים בתוך סערה וחוסר ודאות של מציאות הזויה. גם היום, שנתיים אחרי, המשימה לא השתנתה. לכל אחת משש הכותרות הגדולות שנתתי בתוכנית העבודה שלי יש עדיין סעיפים שצריך להשלים, משימות שהמדינה לא תומכת בהן. החל מהקמת מבני ציבור, כי רוב הכסף ממינהלת 'תקומה' הולך לשיקום בתים פרטיים ותשתיות, וזה אומר שלא נשאר כסף לטובת עוד חדר במרפאה, לחידוש חדר האוכל, שאין מספיק כסף לבנות מחדש את שכונת הצעירים שנחרבה. בשכונה הזו היה הטבח הגדול ונחטפו ממנה גם זיו וגלי ברמן, שעדיין נמצאים בשבי. אז אם את שואלת אותי מה נמצא בראש סדר העדיפויות? שכונת הצעירים היא התשובה".
והמחיר האישי שאתה משלם? ממש עכשיו נולד לכם תינוק.
"המחיר הוא זמינות יום ולילה, לעבוד עם אנשים שאיבדו את עולמם, שאיבדו חברים ובני משפחה ונמצאים באבל מתמשך, שלא יכולים לשוב לבתיהם למשך כמה שנים ומתמודדים עם הימצאותם בשבי של קרוביהם. ואחרי המפגשים הטעונים האלה מגיעים לישיבות עבודה – קשה לעשות את הניתוק. רגע אחד מדובר בהצלת חיים ורגע אחר בתוכניות חינוך או מימון למבני ציבור. אז לא תמיד נמצאים בתוך הפגישה, ולא תמיד מצליחים לגלות פניות רגשית וריכוז".
מה המחויבות העמוקה הזו עושה לחיים שלך?
"כשיצאתי לדרך קיבלתי גיבוי מלא מאשתי מיטל. בשלב הזה אנחנו עם שני ילדים קטנים בבית, מאז יש שלישי. אפשר להגיד שהילדים שלי הצילו אותי. אני מכיר אנשים שנכנסו למלאכת השיקום ופיתחו טראומה משנית ואמרו שהם לא עומדים בזה. אני סימנתי גבול ברור, בזכות הילדים ובזכות מיטל, שאחד ההסכמים שהיו לי איתה זה שכאשר אני מגיע הביתה, כפר עזה נשארת בחוץ. אז אני לא חושף את הילדים לדברים שאני בחרתי להיחשף אליהם. בבית הטלפון על שקט, הטלוויזיה כבויה. העובדה שהכרחתי את עצמי להתמסר אליהם ולא משנה מה, ללכת לגינה, להקריא סיפור, לא לוותר על מה שהתחייבתי אליו במסגרת ההורות והזוגיות והמשפחה, יצרה עבורי איזון ושמרה על הנפש".
לפני מספר חודשים נפל טיל איראני על בית החולים סורוקה בבאר-שבע והשבית את אחד הבניינים המרכזיים. פוטרמן נכנס גם לתוך גוב האריות הזה: "אין אפשרות לדבר על שיקום העוטף ללא שיקום בית החולים הגדול בנגב. לצערי אין תשובה ברורה לגבי מימון השיקום הנדרש. ההתחייבות הראשונית של המדינה הייתה למחצית מהכספים הנדרשים, וזה אומר ששוב נדרשה כאן משימה של בניית שותפויות עסקיות ופילנתרופיות שיכולות להבטיח לבית החולים לבנות מחדש ולבנות אף יותר".
"התקשרה אליי יו"ר כפר עזה ואמרה: 'אני מבינה שאתה עומד להיות פנוי בקרוב, האם תהיה מוכן לבוא לעזור?' אמרתי כמובן, מי יגיד לא לכפר עזה? וכששאלתי מה צריך, היא ענתה: 'לא יודעת'"
"נישאר פה כל עוד הפצע המדמם צריך להחלים"
שיבי פרומן (45), בנו של הרב מנחם פרומן. היום: עבר עם משפחתו לקיבוץ העירוני בשדרות כדי להתמקד בעשייה חברתית
שיבי (יהוישיב) פרומן מבטיח לי שנתקן. הכל נתקן. את השבר, את הניתוק, את הפילוג, את התקווה שהתנפצה. אותנו. הנה, קחו אותו, שבעקבות המלחמה וביחד עם אשתו מיכל וחמשת ילדיו – בני 16 עד עשר – עזבו את הבית ואת השבט הפרומני בתקוע, והעתיקו את מגוריהם לשדרות, מתוך רצון עז להרגיש ולהכיר את כל חלקי העם ולתרום ככל יכולתם לאיחוי.
הוא בנם של הרב מרובה הזכויות, הליברל ורודף השלום מנחם פרומן ז"ל והדסה, נשוי למיכל, שהיא לדבריו המנוע שהוביל לצעד המרשים והציוני הזה, ששורשיו ב-8 באוקטובר, בשיחה שקיבל מחילי טרופר.
"חילי ואני היינו יועצים של שי פירון כשהיה שר חינוך, וכאשר אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נרצח ב-7 באוקטובר, מנהל החינוך שם, יגאל דדיה, יצר קשר עם חילי וסיפר שהוא בודד במערכה, שאין מדינה ולא עוזרים לו. חילי אמר לי: 'סע אליו'. הבאנו חיבורים לפילנתרופיה ובתוך הכאוס אמרתי לדדיה: 'באתי, אני הכנפיים שלך', והתחלנו לאפיין את הצרכים בשטח. הקמתי מנגנון שידע לקבל כספי פילנתרופיה ולממש את הדרוש עבור המשך החינוך בשער הנגב ואשכול, כאשר גם המדינה לא תיפקדה, גם הרשות הייתה פגועה, אנשים נרצחו או נחטפו, לא הייתה גישה למשרדים ולמחשבים והתפעול היה מוגבל", הוא משחזר.
עשרה חודשים הוא נשאר בשטח המועצה המדממת, ומאז הכנפיים החולמות שלו פרסו את מוטותיהן המרשימות לעוד ועוד כיוונים. שיבי מבין שאי-אפשר לעשות הכל תוך כדי שהוא ממשיך להחזיק במשרה הקבועה שלו בחברת החשמל, ומבשר לי שממש ביום שבו אנחנו משוחחים הוא יוצא לחל"ת כדי להתמקד בעשייה החברתית.
"מי שהחליטה על המעבר לשדרות זו מיכל", הוא מקפיד להדגיש. "היא התעקשה שאנחנו כמו תאי דם, נהיה שם כל עוד הפצע צריך להחלים, נזרים דם חדש ונעזור להבריא את המקום, כמו שהגוף שולח כוחות לחלק שנפגע. מ-7 באוקטובר שנינו היינו מוקפים באנשים שהתמסרו לתחיית ותקומת העוטף. גם הצעד המשמעותי והעמוק יותר, להעביר את עצמנו לשדרות, הוא כולו של אשתי", הוא מסביר.
האתגר שבמעבר היה לא פשוט. לשיבי ולמיכל יש עשרה אחים בתקוע, שבט מפואר, משפחה מושרשת ועוטפת ועבור הילדים המשמעות היא לעזוב גן עדן שבו הם מוקפים יומם וליל ב-50 בני דודים. "לכאורה עברנו רק לשנה, אבל לפני חודשיים התקבלה החלטה להישאר עוד שנה, אז בסוף הילדים שמחים במעבר הזה. גם הם וגם אנחנו מרגישים שהשנה הזו נתנה להם המון", הוא אומר. "אני רציתי קיבוץ, כדי לא לעבור מהחממה של תקוע לחיים עירוניים, ומיכל רצתה שדרות, לגור בתוך עם ישראל הרחב. בסוף הקדוש ברוך הוא זיכה אותנו והגענו לפורמט שנקרא 'הקיבוץ העירוני בשדרות'".
איך מקבלים אתכם שם?
"נכון, הנראות שלי היא של נוער הגבעות – פאות, זקן, כל הגישעפט. אבל לפני הכל ואחרי הכל אני בסך הכל יהודי חמוד", הוא אומר בחמידות כובשת, ומציין גם את זכות האבות שהוא מביא איתו לחלקת האלוהים של קיבוצי העוטף: "אבא שלי היה כביכול הרב השמאלני האהוב אצל ציבור סוציאליסטי-שמאלני-ליברלי בעולם הקיבוצים, וזה ודאי כרטיס כניסה יותר נוח".
שיבי עוזר להתארגנויות שונות בעוטף, מלווה מהשטח מכינות שקמות באזור, כמו למשל מכינה לנוער עבריין, וגם מלמד ומעורב בפעילות החברתית. גם רעייתו עמוק בתחום החינוך והשתלבה במערכת החינוך בשדרות כשותפה להקמתו של תיכון אזורי חדש לאמנויות, שבו היא גם תהיה מחנכת.
מרגיש שהקרבת את החיים בתקוע, את הנוחות שלכם?
"לעזוב את תקוע זה לתלוש אותי מהשורשים שלי, ששם אני פורח, אז ברור שהצעד הזה דורש מאיתנו לשלם מחיר. בטח מהילדים שלי, שחוו את גן העדן של החיים בתקוע. אבל אני לא מרגיש כאב על ההקרבה הזו, כי היא שווה את הערכים והתמורה".
"החל מ-7 באוקטובר היינו מוקפים גם מימין וגם משמאל באנשים שהתמסרו לתחיית ותקומת העוטף, לצד נהרות של ישראלים טובים שפשוט באו והתייצבו ב'הנני' היסטורי"
"הפרויקט הציוני החשוב ביותר מ-1948"
אמי פלמור (59), לשעבר מנכ"לית משרד המשפטים. היום: פרויקטורית השיקום של קיבוץ ניר עוז
כשקוראים את ערך הוויקיפדיה של אמי פלמור, לשעבר מנכ"לית משרד המשפטים, השאלה הראשונה שעולה היא מתי בכלל מצאה זמן לנוח. היא בת 59, אמא לשניים – בן ובת בוגרים, מתגוררת במבשרת ציון. בין 1996 ל-2019 הייתה בתפקידים שונים במשרד המשפטים. לאחר 18 שנים כבשה את כיסא המנכ"לית תחת שתי שרות – ציפי לבני ואיילת שקד, ושני שרים – בנימין נתניהו ואמיר אוחנה.
לאורך התפקיד, כיהנה בין היתר כמנהלת מחלקת חנינות וכחברה בצוותי המו"מ לשחרור שבויים ונעדרים. לאחר שעזבה את המשרד נבחרה לחברה ב"בית המשפט העליון הגלובלי" המפקח על פייסבוק ואינסטגרם בסוגיות של חופש ביטוי וזכויות אדם, וגם התנדבה כיו"רית עמותת נט"ל, עד שלפני שנה נכנסה בשערי ניר עוז. "אני במאה אחוז בתוך שיקום הקיבוץ, שהוא היחיד שצריך לתכנן ולבנות מחדש, אחרי שנכנסו ל-97 אחוז מהבתים. זה חלק מהמורכבות של פרויקט כזה", היא מספרת.
והמורכבות שאת חווה בתוכו?
"אני לא קיבוצניקית ולא גדלתי בחברה שיתופית, ואני לא מבינה בבטן את השפה והצרכים, אבל צריכה להוביל ולקבל החלטות בקהילה שמחזיקה אובדנים ושבר כל כך גדולים. בניר עוז קהילת החטופים הגדולה ביותר, והדבר הזה כשלעצמו הוא אתגר עצום ברגישויות".
למדת מהר.
"אני חושבת שכן. וגם היום אני עדיין לומדת ועדיין יש לי מה ללמוד. למשל, היינו בדיון לגבי מבני ציבור ותהיתי לגבי מהלך שחשבתי שהוא מיותר, ומישהו אמר: 'יש דברים שאמי לא יודעת, כי היא לא מהקיבוץ' – והוא לא אמר את זה בהתרסה או בכעס, כי הוא יודע שאני לומדת הכי מהר שאפשר".
והיא אכן לומדת מהר, כפי שמעידה הדוגמה מרחיבת הלב שהיא נותנת על השיעור שקיבלה בחקלאות ובמשמעות של חיים צמודי גדר: "בשבוע הראשון לקחו אותי לשדות תפוחי האדמה שיושבים ממש על הגבול, והסבירו לי שזריעת תפוחי אדמה זו פעולה המחייבת אותך להיות חשוף בשטח זמן רב מאוד, להבדיל מזריעת חיטה למשל. אחרי שבוע הגיע לקיבוץ ממלא מקום ראש מינהלת 'תקומה' דאז, יוסי שלי, וכשהגיע תורי להגיד משהו על החיים במקום, השווצתי לו שהקיבוץ חזר לשדות כבר בנובמבר 2023 ושהוא חייב להבין מהי המשמעות של זריעת תפוחי אדמה על הגבול ועד כמה זה מאתגר. חבל שלא צילמתי את הפרצופים של הקיבוצניקים שהיו איתי ונפלה להם הלסת, באיזה ביטחון דיברתי על זריעת תפוחי אדמה. ואז הייתי צריכה להסביר להם את היתרון שיש לעורכי דין, שיודעים לדבר בביטחון גם על דברים ששמעו עליהם רק לפני שבוע".
מה עוד דורש ממך התפקיד?
"קודם כל לנהל מו"מ עם המדינה על תקציב של מאות מיליונים. כשהגעתי, תקציב השיקום לניר עוז מהמדינה עמד על 207 מיליון שקל, עכשיו הוא עולה ל-300 מיליון. כשקיבוץ במאבק על השבת חטופים, זה מייסר וקשה להיכנס לחדר הדיונים ולדבר על כסף, ולכן טוב שבא אדם שמנהל את המאבק הזה מעמדה מקצועית".
ברזומה שלה פרק שבו הייתה חלק מצוות המו"מ בתחום השבויים והנעדרים, גם בתקופה שבה גלעד שליט היה בשבי. נושא שמתכתב באופן מדמם עם המציאות הישראלית שבה 48 חטופים עדיין בשבי, מתוכם תשעה בני ניר עוז.
"ההחלטה לבוא לעבוד בניר עוז זה לתת את מקסימום העזרה שאני יכולה לקהילת החטופים הגדולה ביותר, לדאוג לאנשים בזמן שהם ממוקדים במאבק להשבת יקיריהם", היא אומרת. "ניר עוז זו קהילת השבים הגדולה ביותר – יש לנו 49 אנשים שחזרו מהשבי, וצריך לדאוג לשקם אותם. מרכז חיי הוא ניר עוז, אפילו האוטו שלי נמצא במוסך של הקיבוץ".
לתפקיד נכנסה לאחר שעזבה מחויבויות אחרות, מתוך הבנה שמדובר בשליחות על מלא. "ואי-אפשר לעשות את זה, אם את לא אומרת 'זה עכשיו כל עולמי'", היא מסבירה.
אני משתפת אותה שכאשר ביקרתי לאחרונה שוב בניר עוז, הדחפורים עבדו במרץ והבחנתי שיש בתים שרופים שכבר נהרסו, וחשתי צביטה בלב, בבחינת מחיקה של העדויות האילמות. "דמייני משפחה שעברה טרגדיה ופרידה מהבית ועכשיו צריכה לעבור עוד פרידה", היא אומרת, אבל מדגישה שהדבר מחויב המציאות, כמו ההתעקשות שלה להזרים דם חברתי חדש בדמות התיישבות צעירה. "אם יש משהו שאני גאה בו זו היכולת לשכנע את הקיבוץ לקבל את הקבוצות האלה. זה מחזיר את האנרגיה למקום שנמצא בצמיחה פוסט-טראומטית".
מה התמודדות כזו דורשת ממך?
"התמודדות מאוד תובענית, רגשית ונפשית. בסוף זה להיות כל היום בקרבה מיידית לאנשים שעברו את הדברים הכי איומים שאפשר להעלות על הדעת, ולנסות לפעמים לקבל החלטות במקומות שיש בהם התנגדות וכאב".
למהלך שלקחה על עצמה, היא אומרת, יש חשיבות מעבר לשיקום הקיבוץ עצמו, והוא בעל משקל לאומי: "מה שאנחנו עושים הוא הפרויקט הציוני החשוב ביותר מאז 1948. להראות שגם אחרי שעושים פוגרום ביהודים במדינת ישראל, אפשר לחזור ולבנות. ולכן אני בניר עוז, שהוא גם המקום היפה עלי אדמות. וחוץ מזה, חינכו אותי להיות משרתת ציבור. אבא שלי היה משרת ציבור במשרד החוץ, גדלתי עם ההבנה שצריך לתרום למדינה. זה טבעי לאדם כמוני ולכל מי שבא להיות חלק מהפרויקט הזה, שבמסגרתו יש לי הזכות לפגוש אנשים מדהימים".
והחיוך בקול שלה רך ומחבק, כשהיא משחזרת את השיחה עם אחד מאנשי ניר עוז שהפכו לסמל: "שבוע אחרי שגדי מוזס חזר מהשבי, קיבלתי טלפון ממספר לא מוכר. אני עונה, והקול בצד השני אומר לי: 'אני גדי מוזס'. הלב שלי החסיר פעימה", מתארת פלמור. "וגדי ממשיך: 'שמעתי שאת עוסקת בשיקום הקיבוץ, אני רוצה לעבוד בשבילך, האם את מוכנה לפגוש אותי?'".
ומה ענית?
"אמרתי בלב 'אני עומדת בתור כדי לפגוש אותך', וגדי אמר שהילדים שלו עדיין לא מרשים לו לנהוג ושאל אם אוכל לבוא אליו. וכמו שהוא שהפך לדמות ידועה, יש בניר עוז המון אנשים פחות מוכרים, והם מדהימים. אסור לנו לעמוד מהצד כשהם במצוקה. אני מרגישה שזו האחריות של הדור שלי לתקן ולהילחם על זה שיהיה פה מסודר וטוב יותר, והביטוי של הדבר הזה הוא לבוא לעבוד בניר עוז".
"זו התמודדות מאוד תובענית, רגשית ונפשית. בסוף זה להיות כל היום בקרבה מיידית לאנשים שעברו את הדברים הכי איומים שאפשר להעלות על הדעת, ולנסות לפעמים לקבל החלטות במקומות שיש בהם התנגדות וכאב"
