תאונת הדרכים של גידי גוב המחישה את הסתירה המתמדת באופן שבו אנו שופטים התנהגות של אחרים: אנחנו טוענים שהנתון החשוב ביותר הוא טיב המעשה, יהיה העושה אשר יהיה, אך מפעילים בעיקר שיפוט כוללני של אישיות המבצע, ההיסטוריה שלה ותוחלתה. איננו אדישים לחיבה שמעורר בנו אדם מוכר, שסיכן בפזיזות חיי אחרים, פגע ברכושם ופצע אותם.
ישנן סיבות טובות לכך שהחוקים מתייחסים לגמול הראוי על מעשים, ומתחשבים במיהות העושים רק כשיקול משלים. גישה כזאת היא שוויונית, ומקיימת בו בזמן "לא תטה משפט אביונך" ו"דל לא תהדר בריבו". היא גם מכבדת את האוטונומיה המוסרית של האזרחים, שכן איננה מעריכה את טבעם אלא את הגילויים הפומביים של התנהגותם. ואולם, בת השחוק הסלחנית המתגנבת אל השפתיים בשיחה על עבירותיו של גוב מלמדת שההתייחסות האישית היא יותר מאשר שיקול משני.
הטענה ש"אילו זה היה אייל גולן" לא היינו משועשעים מן האירוע, היא פרובוקציה מופרכת. גוב אכן שונה מגולן, אבל לא בגלל שיוכו העדתי. גולן הוא בר-השוואה לדן מרגלית, רמי הויברגר ודומיהם, כלומר, אנשים שלא הורשעו אבל יש לנו חשד מבוסס שנהגו באופן מחפיר כלפי נשים. אבל יש מן האמת בטענה שגוב נהנה מיחס מקל בהתחשב בתוצאות מעשיו. היחס הזה קשור בערך מתחרה לערכי השוויון והאוטונומיה המוסרית: הסולידריות החברתית. הפרסונה הציבורית של גידי גוב מדגישה במיוחד מאפייני זהות מעוררי קרבה: סגנון לבוש, גינונים וסלנג עממיים, בלתי מגזריים ותואמי גיל, והומור נונסנס של חבר מהעבודה או מהמילואים. רק טבעי שמי שמגלם בפנינו כבר עשרות שנים דמות של אנטי-גיבור המזכיר לנו את עצמנו יצליח לעורר בנו הזדהות גם כשהוא נתפס במעשה נמהר.
הדוגמה של גוב צריכה לחדד את יכולתנו לחוש אמפתיה גם כלפי דמויות חינניות פחות ממנו, שגילו כישלונות מוסריים או חוקיים. כל עבריין, ואפילו נבל, הוא דמות אנושית, מרובת פנים ומלאת חולשות, שאינן זרות לנו. ענישה אכן נסובה על מעשים, אך בעת שהיא נשקלת יש לדון כל אדם לכף זכות, להבחין בקווי הדמיון בין מניעיו לבין אלו שלנו, לראותו כבן-אנוש שנכשל ולא כנציג עלי אדמות של רוע מטפיזי.
השניות הנורמטיבית הזאת מלווה את עשרת ימי תשובה. התפיסה התנאית, שעל פיה אחת לשנה נדון כל אדם על פי מעשיו בתקופת הדוח האחרון, היא בעלת סימוכין רעועים במקרא, אך מהווה רכיב מרכזי ביהדות בת זמננו. רעיון התשובה מרכך את האופי החשבונאי הנוקשה שלה: אדם נשפט לפי טיב אישיותו בסוף השנה, אמנם על רקע חובותיו וזכויותיו, אך בסופו של חשבון, לפי מהותו הכוללת ואיכות הכרתו המוסרית.
את היכולת לבחינה רב-אנפית של הזולת ראוי ליישם גם בשיפוט של יריבים, ואפילו של אויבים, מחוץ להקשר של ענישה. ככל שאנחנו שוללים את מעשיהם של אחרים וגם כשראוי לדעתנו להיאבק בהם, עלינו להימנע מן הנטייה להתעלם מאנושיותם המורכבת. לאויבים, ובוודאי ליריבים פוליטיים, קלסתר פנים דומה להפליא לשלנו, כמותנו הם מלאי סתירות, מניעים מסוכסכים משמשים בקרבם בערבוביה, וחובתנו לראותם בכל ממדיהם. יש מנהיג פוליטי שהוא קצין סיירת, שסיכן את חייו והקדיש את שנותיו למען המדינה, ובו בזמן השחית את השירות הציבורי לתועלתו. יש שופט מבריק, שהשקיע בכנות עשרות שנות חשיבה בניסוח עקרונות לקידום חברה מתוקנת, ובו בזמן יצר שיטת משטר המיטיבה עם חוגו החברתי וניצל את כוחו לטובת קרוביו. יש אלוף רב מעללים שחטא בעבירות בנייה בהיקף נרחב, שופט רודף צדק שלא הבחין בכך שמבטלים כתב אישום נגדו, אך לא נגד אחיו, רק מפאת מעמדו, וכולם, כמו רובנו, בגדר "צדיק שאינו גמור". בעידן של שנאה והתלהמות, טוב שמזדמן לנו עבריין חביב כמו גידי גוב, כדי להזכיר לנו שאחרי ככלות הכל אנחנו אוהבי אדם, ומסוגלים להכיר במורכבות הסגולות האנושיות.
פרופ’ רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
