שנת 1976. ערב יום כיפור. מושב חצב. בית ילדותי אפוף בריחות של תבשילים. בחוץ המולה של גברים שממהרים לבית הכנסת עם קריאות ילדים שרכובים על אופניים. אמא שלי, בחולצה לבנה עם רקמה כסופה, מאיצה בי לצאת לבית הכנסת להיות עם אבא תחת הטלית ולקבל ביחד את תקיעת השופר. אני הולכת לשם בצעדים ארוכים. ילדה גבוהה ושחרחורת. לפני הסיבוב שמאלה לבית הכנסת יש עץ אלון גדול שעליו נהגתי להיתלות ולבהות במי שהיה מתחתיו. זוגות אוהבים. קשיש עם מקל. אבל הפעם אין לי זמן ואני גם לא רוצה שהחולצה הלבנה שלי תתלכלך.
הגעתי. המוני גברים עם טליתות ענקיות שמתחתן כמו תרנגולת ששומרת על אפרוחיה עומדים הילדים שלהם. הנה אבא. באתי. ואני מיד מתחת לטלית שלו שמגנה עליי מפני העולם ומה שמחכה לי ממנו. יודעת שכאן אני בטוחה. והנה מתחילת שירת "אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה" וקהל גדול שר את זה ושערי שמיים נפתחים ואני מבקשת להיות מוגנת ככה תמיד. צום קל, מברכים כולם האחד את השני. ואבא ואני יורדים הביתה לארוחת חג, ושוב עוברים מתחת לעץ האלון. ואמא מחכה עם מרק עוף משובח ואטריות מושלמות. והבית מואר באור רך ונעים ואנחנו שמחים בחלקנו.
שנה אחרי. יומיים לפני ערב יום כיפור, בחורה בת 17 וחצי מהמושב שלנו דרסה את אבא שלי. היה פצוע קשה ובבוקרו של ערב יום הכיפורים הוא הלך לעולמו. אלפים ליוו אותו בהר הזיתים, וזאת למרות שתכף נכנס יום כיפור. ואני הלכתי שם ורק רציתי את הרגע ההוא עם הטלית ועם שירת "אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה בשעת הנעילה".
אני מתגעגעת.
