לפעמים הבעיה כשמרכיבים נבחרת כוכבים, היא ששוכחים שהחלק של ה"נבחרת" חשוב יותר מזה של ה"כוכבים". במקרה של "מובלנד", למשל, רק מהשמות שהתגייסו כדי לייצר דרמה על מלחמות העולם התחתון בלונדון מתקבלת ציפייה ליצירת מופת. רונאן בנט, מגדולי יוצרי הטלוויזיה בבריטניה ב-25 השנים האחרונות ("טופ בוי" המופתית, "התן" המצוינת), קיבל את המושכות ואת הכסף כדי להרים פצצת מאפיה כריזמטית, וגייס לצידו את גאי ריצ'י כבמאי של שני הפרקים הראשונים וסופרסטארים כמו טום הארדי, פירס ברוסנן והלן מירן. איך שלמה שרף אמר פעם? עם קבוצה כזאת אמורים לקחת אליפות בטלפון.
אבל "מובלנד" (זמינה ב-yes ,HOT וסלקום tv) היא הרבה חלקים ומעט מאוד שלם. הסיפור של אימפריית הפשע של משפחת האריגן, בהנהגת קונרד (ברוסנן) ומייב (מירן) ובן טיפוחיהם החכם והקשוח הארי (הארדי), הפיקסר המשפחתי, עולה ויורד באיכותו כמו סירנה שיכורה. לפעמים (ולא מספיק) היא שנונה ומשעשעת, מעין "הסופרנוס" פוגשת את "יורשים", אך לעיתים (קרובות מדי) היא מביכה כמו דוד של כלה שהחליט לרקוד את "מועבט". יש בה את טביעת האצבע המובהקת של בנט – מהריאליזם הקר הנוקב ועד הבחירות המוזיקליות המשובחות – ומנגד היא גולשת שוב ושוב לבורקס במבטא אירי, בעיקר מהצד של ברוסנן: זה נראה כאילו הוראות הבימוי שהוא קיבל היו "אל תדאג, לא מצלמים את זה".
וכמו בהרבה מקרי גלקטיקוס, את הקסם מוצאים דווקא באזורים האפורים לכאורה: למשל, דמותו של קווין האריגן (פאדי קונסידין), בנם של קונרד ומייב שכביכול אמור לרשת את הביזנס אך סובל מאביו המסרס ומטראומה עתיקה; וגם ג'ואן פרוגט המעולה (לנצח המשרתת אנה מ"אחוזת דאונטון") בתפקיד ג'אן, אשתו של הארי שהולכת ומבינה שנאמנותו של בעלה נתונה לאנשים שהם תובענים כמו שהם רעים.
זה לא שהצפייה ב"מובלנד" אינה חוויה מהנה: הרי יש אנשים שעצם הצפייה בטום הארדי היא סיבה מספקת עבורם להסתגר בבית ולא לקבל שיחות. אבל כשזמן פנוי הוא תמיד משאב במחסור, והתחרות עליו אכזרית כמו עולם הפשע, אין מה לעשות: כשזה מגיע לציפיות, הגודל בהחלט קובע.
