מול המאבקים הבלתי נגמרים בחברה הישראלית, הבקשה לאחדות לא פעם מייצרת תחושת אלרגיה. זה קשור למגוון של תופעות שנכרכו בדרישה הזו: מרצון סכריני להמתיק כל גלולה מרה ולא להתמודד איתה, דרך הלבנה או הכשרה של פעולות שקשה להשלים איתן, ועד לתג מחיר נפוץ של דרישת האחדות – שהצד השני הוא זה שיתאים את עצמו.
בתוך שלל דרכי ההתמודדות עם הקיטוב והמאבק בין הקבוצות בישראל יצא לפני מספר שבועות ספר מסקרן: "קול דמי אחיך – למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו?" את הספר כתב הרב אילעאי עופרן, אחד הקולות הבולטים והמשמעותיים בציונות הדתית-הליברלית. עופרן הוא רב הקיבוץ הדתי יבנה, פסיכולוג, מחנך וראש מכינה קדם-צבאית, וגם – הנכד של. צאצא לאחת המשפחות הכי מסקרנות בישראל – משפחת ליבוביץ. אמו, ד"ר מירה עופרן, היא בתו של הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ. עופרן עצמו הוא היחיד ממשפחתו שבחר להיות רב. לא משעמם אצלם סביב שולחן השבת. "האחים שלי הם קבוצת השייכות הכי משמעותית שלי", הוא אומר. "לא סתם בחרתי להקדיש להם את הספר".
עופרן מראה איך מלחמות אחים מאפיינות את העם היהודי מרגע הולדתו. "ממש לא מעניין אותי, כמחנך או כרב, לייצר אחדות או לכידות. השאלה הגדולה מבחינתי היא איך רבים ואיך מתווכחים. אני לא רוצה לבטל את המתח של המחלוקת. בעיניי, השתקת המחלוקות בשם האחדות זה דבר יותר מסוכן מהמחלוקת עצמה.
"סוד הישרדותו של העם היהודי מצוי ביכולתו המופלאה לנהל מחלוקות, שמעולם לא היו צמחוניות – לא הפרושים והצדוקים, לא בית שמאי ובית הלל, לא הרציונליסטים והמקובלים, לא החסידים והליטאים, לא המערך והליכוד. בזכות זה שרדנו אלפי שנים. במקום לדבר על אחדות, אנחנו צריכים לדבר על אחווה. אחווה היא כפויה. לצערנו או לשמחתנו, אחים לא בוחרים. עובדים עם מה שיש. רעות היא ההפך מאחווה – חברים אנחנו בוחרים. אבל אחווה זה מה שעלינו לרקום עם מי שהוגרלנו לחיות לצידו".
דווקא מי שאוחזים במחלוקות הכי עמוקות מעדיפים לדבר על מלחמת אזרחים ולא על מלחמת אחים. הביטוי "אתה לא אח שלי" נפוץ מאוד דווקא עכשיו.
"הזעם והתסכול של 'אתם לא אחים שלי' הם כל כך חזקים דווקא כי יש קשר. ברוגז זו צורה אינטנסיבית מאוד של מערכת יחסים. אנחנו בשלב שבו אנחנו מגדירים מחדש מה זה עם ישראל, מי ייקח את המותג הזה הביתה".
הרב אילעאי מקדיש חלק משמעותי מזמנו להפצת תורתו – כזו שנטועה עמוק במקורות היהודיים ושואבת השראה מהעולמות הליברליים. הוא עושה זאת במכינה הקדם-צבאית שאותה הוא מוביל, בקהילה שלו בקיבוץ יבנה וגם במיזם חדש בשם "תורה לבני אדם", קהילה לומדת שנפגשת גם באופן וירטואלי וגם פנים אל פנים.
"על המותג 'כיפה סרוגה' מתחרות היום שתי קבוצות בישראל. קבוצה אחת היא ציונים דתיים, שהם אמנם דתיים וציונים אבל סט הערכים הכללי שלהם הוא די חרדי. הם רואים סתירה בין המודרנה לדת. הקבוצה השנייה היא דתיים מודרניים – דתיים שומרי הלכה שתופסים בעמדות מוסריות שהביאה איתה המודרנה: דמוקרטיה, ליברליזם, פמיניזם. מבחינתי, לא רק שאין סתירה, אלא יש חיבור מבורך בין תפיסה דתית לתפיסה מודרנית. לכן אני רב שומר הלכה שמשתדל לדקדק במצוות, ואני דמוקרט, ליברל ופמיניסט עם תפיסות עולם מערביות. בעיניי אלו עמדות שמחוברות באופן עמוק לשורשי המסורת והאמונה הדתית".
יגידו שאתה זן נכחד. מפלגת הציונות הדתית רחוקה מאוד מהתיאור שלך.
"זה חלק מהטרגדיה. מרחב ההשפעה העיקרי של הדתיים המודרניים הוא כללי – לא מגזרי. הקבוצה החרד"לית מושקעת מאוד פנימה, בתוך המגזר, ולכן לקולות הלא-מודרניים בציונות הדתית יש השפעה גדולה על מערכת החינוך הדתית, אבל היא רחוקה מלהיות רוב הקהילה. דווקא הפוליטיקה היא דוגמה טובה: רוב מי שמגדירים את עצמם ציונים דתיים לא הצביעו למפלגת הציונות הדתית. כשמפלגת הציונות הדתית חוברת לכהניסטים, קל להניח שכולם הפכו לכהניסטים. אני מתעקש שזה לא נכון".
סבא שלך חזר לאופנה. הטרנד עכשיו הוא ללכת עם חולצות שכתוב עליהן: ליבוביץ צדק.
"אני מודה שאני לא סובל את הטרנד הזה. יש דמיון גדול בין 'ליבוביץ צדק' ל'כהנא צדק'. עם כל ההבדלים התהומיים ביניהם, שניהם הציעו מודל אפוקליפטי ופתרון לא ישים. במילים אחרות, שניהם אמרו: יהיה רע מאוד. אבל הפתרון שהם הציעו בלתי ניתן לביצוע. ברור שתהיה צודק אחר כך.
"אני אומר לתלמידים שלי בסוף כל שנה שאנחנו מחנכים אותם להמון ערכים, אבל אף אחד מהם לא יגשים את כל הערכים באופן מלא. הדרך היחידה היא שכל אחד מחזיק משהו, ויחד אנחנו נושאים את האמת. המציאות שבה התחלקנו באופן כל כך דיכוטומי למחנות שבזים אחד לשני, גורמת לזה שהאמת נעדרת.
"זה המחיר להתיישרות לעמדות קיצון, שבהן הכל בהיר והן כל הזמן מחלקות לבעדנו ונגדנו, לנאמנים ובוגדים. זה מחיר הכהניזם. הבעיה הגדולה בכהניזם היא שהוא מידבק. הדרך היחידה להילחם בכהניזם זה לייצר תנועה אגרסיבית של ההפך, אבל אז שוב אנחנו רואים שמסמנים מי נאמן ומי בוגד גם בצד שאמור להילחם בתופעה הזו. זה מחיר תנועת המטוטלת".
את השיחה שלנו אנחנו עושים בזמן שעופרן שוב במילואים, הפעם תופס קו בטול-כרם. "אני משרת בגדוד חילוץ של פיקוד העורף שאחראי על גזרת גוש דן. בגלל המחסור בחיילים הפכנו לגדוד בט"ש בקו התפר, אבל במבצע עם כלביא ניהלנו את אתר ההרס הגדול ביותר בתולדות פקע"ר. שעתיים מהפעלת החייגן היינו בנוכחות של 80 אחוז בשטח, ואלו היו שבועיים משוגעים, בלי שינה כמעט.
"יותר מהכל, נכנסה לי ללב מריה פשקורובה, שנהרגה יחד עם בתה החולה ועוד שלושה בני משפחה. חמישה ימים ולילות חיפשנו אותה. כל חייל בגדוד הכיר את הטרגדיה של המשפחה על בורייה. הרגעים שבהם נשאו אותה באלונקה, ופלוגה שלמה ליוותה אותה בדממה, היו מהמצמררים שעמדתי בהם. היא לא ישראלית ולא יהודייה, אבל היא הייתה כמו אחות של כל אחד מאיתנו. והנה, עכשיו אנחנו שוב בסבב מילואים של 80 יום".
במהלך השנה האחרונה עופרן לא חסך את שבטו מהחברה החרדית וממשלת ישראל, שעליה בין היתר כתב ברשתות החברתיות: "כל הכעס שלי, כל הזעם האדיר, התסכול והכאב, מופנים במאה אחוז אל מי ששובה את הצעירים החרדים בתוך המערכת המחליאה הזו. שמאפשר, מחזק ומממן את המערכת הנוראה של הפטור המעוות מגיוס... חברי הקואליציה שיצביעו בעד כל הצעה שתיתן חמצן למנגנון הכליאה החרדי הזה, יודעים היטב את האמת. אם הם יעדיפו אתנן פוליטי על פני צורכי הצבא והמדינה, על פני החיים של המשפחה שלי ושל חבריי ותלמידיי, ועל פני היושר והצדק – לא תהיה להם סליחה ומחילה".
"הסבלנות למילואימניקים נגמרה. אם בתחילת המלחמה הייתי אומר שאני לא יכול לבצע משהו – הייתי מקבל את כל הגיבוי והפרגון, היום זה לא מחזיק", אומר עופרן בצער. "אנחנו כבר לא באותה מלחמה שהיינו בה לפני שנתיים. אמרתי דברים קשים על החברה החרדית, ואני עומד מאחוריהם, אבל ברור לי שהם אחים שלי. זה נתון. המחולל הכי חזק למלחמת אחים בתנ"ך זו האפליה – מקין והבל, דרך רחל ולאה, יעקב ועשיו או יוסף ואחיו. העצה שלי להורים היא להתנהל מתוך שוויוניות ושקיפות מול הילדים. וזה נכון גם למדינה.
"יש פה איום קיומי בכמה פרמטרים, ולא נוכל להיות בהלם כשהסיר הזה יתפוצץ לנו בפרצוף ויהיו לו אדוות מרחיקות לכת. אם ברור שהממשלה מוותרת על גיוס חרדים כאתנן פוליטי, לכי תדעי מה הם עוד מוכנים לעשות בשביל להישאר בשלטון".
מתוך אותו חוסר אמון כעת עולות קריאות שדורשות מהמילואימניקים לסרב ולא להתייצב.
"סירוב הוא צעד מאוד קיצוני עם מחירים אדירים והשלכות קיומיות. הקריאה לסירוב היא מגוחכת. קורים בעזה דברים רעים מאוד, שכולנו צריכים להתבייש בהם, אבל הקריאות לסירוב לא אומרות לסרב לפקודה ספציפית, לא ראויה, אלא לא להתייצב. זה מה שיפתור את הבעיה עם חמאס? עם החטופים? היה לנו חצי יום שהצבא היה בכוננות נמוכה, וזה עלה ב-1,200 הרוגים.
"לצערי, לקחנו את התפיסה האינדיבידואליסטית לקצה. השאלה היא לא מה קורה אם אני לא מוכן לקחת חלק במלחמה, אלא מה יקרה אם כולם יסרבו. להגיד שאני מרגיש שהמלחמה מנוהלת בידיים טובות? ממש לא".
יום שני / לילה / רפיח
צל אדם במרכז התמונה. עוד אחד יושב דרוך לצידו. על רצפת הבית יש רפסודת עץ במקום שטיח, על הקיר - חורי ירי במקום תמונה. על מסך מאולתר, לאחר התלבטות אם לצפות במשחק כדורגל של באר-שבע-חיפה, משודרת מסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו מהבית הלבן. זהו צוות ינובסקי, יוצאי סיירת גבעתי מחטיבת 261. זהו סבב המילואים החמישי שלהם. את הסבב הרביעי סיימו באוגוסט, בתחילת ספטמבר הוקפצו שוב - והתייצבו. למרות הכל. כעת הם בבית נטוש ברפיח, שואלים עד מתי.
עד מתי המילואים, עד מתי החטופים, עד מתי השיבוש הבלתי נסבל של החיים. חרדת המוות. הרי במזרח התיכון כל התכנונים והכוונות עלולים לקרוס כמגדל קלפים.
בבית נטוש ברפיח, בסבב חמישי, צוות מילואים צופה בטראמפ ונתניהו כי הוא מבקש בכל ליבו להאמין שזהו. שאחרי שנתיים, המלחמה נגמרת.
