בזמן שכולם בספסל של מכבי חיפה דאגו שמא אביעד שילוח ישרוק לפנדל לטובתה של הפועל באר-שבע אחרי ההתנגשות של גיאורגי ירמקוב ואליאל פרץ, שריף כיוף דאג בעיקר לשלומו של ירמקוב. ככה הוא, חבר טוב.
עוד יותר משכיוף אוהב את ירמקוב, הוא אוהב את עצמו. המעבר לתפקיד השוער השני זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לכיוף – הוא גם ממשיך לשחק כדורגל, וגם לא משחק. השנתיים האחרונות, בהן נקלע שלא בטובתו ולא בטובתה של מכבי חיפה לתפקיד השוער, עשו לכיוף לא טוב. לחזור לשם? ועוד מהרגע להרגע, בלי הכנה מוקדמת? ודווקא מול הפועל באר-שבע, שבשבועות האחרונים נראה שהיא מסוגלת להבקיע שלושה שערים גם אם בשער עומדים שני אנשים? כשירמקוב הבין מעל ומעבר לכל ספק שהוא לא יכול להמשיך, כיוף רצה שהאדמה תיפתח ותבלע אותו. מי יעמוד בשער אם לא הוא? שיהיה שון גולדברג, אם צריך. לסכנין זה עבד לא רע יום קודם.
אבל כשם שאף אחד לא היה מכניס את כיוף ולא את גולדברג אם עבדולאי סק היה נפצע, כך גם אף אחד לא יכניס את גולדברג ולא את כיוף אם ירמקוב נפצע. אז כיוף נכנס לתפקיד שהוא כבר לעולם לא יכול יהיה להרוויח מחדש, אבל הוא גם לא יכול לאבד שוב. אין משהו טוב מספיק שהוא יכול לעשות כדי לשוב להיות השוער הראשון, ואין משהו רע מדי שהוא יכול לעולל כדי להפסיק להיות השוער השני. כשחושבים על זה לעומק, זה כמעט מרגיע. שום דבר כבר לא יהיה קשה יותר לכיוף כמו שהיה עד שירמקוב הגיע, אפילו להחליף אותו. היום שבו ירמקוב הפך להיות השוער הראשון של מכבי חיפה ריגש את כיוף יותר מהיום שהוא עצמו הפך לשוער הראשון.
הדקות חלפו, זו ה-11 התחלפה ב-22 וב-33, ב-44 וב-55, וכלום לא קרה. אולי זה התיקון הגדול שכיוף כל כך חיכה לו. "זה לא כזה נורא", חשב לעצמו כיוף, "לא כמו שזכרתי". ואז הגיעה הדקה ה-62, הבעיטה הראשונה של הפועל באר-שבע למסגרת אחרי קצת יותר משעה שבה הייתה רמה מתחת למכבי חיפה, וכיוף הדף בצורה רעה מאוד הישר לרגליו של דן ביטון שכבש מקרוב. אם מוכרחים, הוא מעכשיו עד יום ראשון בבית של ירמקוב, מעסה לו את הכתף. בלומפילד נגד מכבי תל אביב? אין סיכוי.
