אלמלא הנושאים שעל הפרק היו כל כך חשובים, חיים ומוות בלי שום גרם של מליצה, ניתן היה להכתיר את השעות שקדמו למסיבת העיתונאים של נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל בתור משחק מקדים שיצא משליטה: רצף בלתי פוסק של גירויים ופיתויים שנועדו להכין את הקרקע לקראת הדבר האמיתי, מבלי לדעת אם הוא בכלל. מצא על הפרק. הרי ניסיון העבר הקרוב מלמד, שגם ערב שמתחיל בצורה מבטיחה עלול להסתיים במפח נפש ושברון לב.
אבל גם במגבלות הז'אנר, שממילא יצא מכל החורים, יש גבול למספר הפעמים שאפשר לשמוע כמה הפגישה הזאת היא "דרמטית" ו"מכרעת", וכל שכן להתרשם מ"אופטימיות" שמגיעה מכיוון נשיא שרמת הריכוז שלו קשיחה כמו נחשים מגומי וממשל אמריקאי שצבר מומחיות בעיקר בפיזור הצהרות על הקרח. עם כל הכבוד ליחסי הפאסיב-אגרסיב בין ירון אברהם לברק רביד (חדשות 12) או לחדשות האופנה מפי תמיר מורג ויעקב ברדוגו בערוץ 14 (במוקד המהדורה אתמול: עניבה מפוקפקת), הפורמט הזוגי שהתקבע על מנת להקפיץ את הסיטואציה הסטטית אינו מהווה פיצוי על היעדר אינפורמציה קשיחה. אולי בפעם הבאה שינסו חילופי זוגות בין הערוצים.
שוב, אלמלא גורלם של אנשים אמיתיים ומעונים היה מונח על כף המאזניים, ניתן היה אפילו להשתעשע מהפאנץ׳ בתום כל סבב של ספקולציות באולפנים - והיו כל כך הרבה כאלה - שבו מישהו נזכר לתהות מה חמאס חושב על כל הפסטיבל. מה חבל שבטלוויזיה לא נהוג להשתמש בביטוי האידיאלי, שכמו הומצא עבור המצב כזה (ועוד רבים אחרים, למרבה הצער) והוא אפילו בשפה המתאימה: אנא עארף.
והנה, במהלך ההמתנה שנמרחה כמעט כמו המלחמה, התברר שהדרך ארוכה ומפותלת כי היא כוללת, מי היה מאמין, פרטים. "לא סיום המלחמה אלא מתווה טראמפ לסיום המלחמה", עדכן דני קושמרו את מתווה חדשות 12 להמשך הערב. בערוץ 14 בלעו צפרדע (כשרה, יש לקוות) בדמות ההתנצלות של נתניהו על ניסיון החיסול בדוחא. עמית סגל לפחות נראה רציני כשביקש מאחרים להינעל על גרסה בנוגע לקטאר.
ואז טראמפ התחיל לדבר. ולדבר. ולדבר. לפרקים עלה חשש שהוא לא יפסיק לפני שיוענק לו פרס נובל לשלום. לפחות כשסיים הוא דאג לאתנחתא הקומית של האירוע, כשהציע לנתניהו לענות לשאלות מהחייזרים האלה שבאו מישראל לסקר אותו, מה שגרם לו להשתנק. מצחיק, בידור, אחלה. עכשיו כבר אפשר לגמור עם זה?
