למרות אמונתי השלמה בקיומו של אלוהים, עליי להודות שלפני 7 באוקטובר לא הרגשתי קרובה לעולם התפילה. כעת, לראשונה, קראתי את התפילות עננו ואבינו מלכנו, והמילים פגעו בי בעוצמה. הן החזירו אותי לימים הראשונים שלאחר השחרור מהשבי, ימים של בלבול ושאלות: למה זה קרה, ואיך אפשר לתקן.
בעולם שלי אין מזל ואין מקריות, לכל דבר יש סיבה. ובכל זאת, קשה למצוא הסבר לאסון כה כבד מאויב שלא נחשב מאיים במיוחד. כאילו כיסינו את עינינו במשקפיים ורודות וחשבנו שאנו שולטים במציאות, בזמן שבפועל היינו עיוורים. אולי כל זה קרה כדי לעצור אותנו מלהפנות את החרב פנימה, מלהילחם זה בזה.
עננו היא תפילה הנאמרת בצומות. היא חוזרת שוב ושוב על "עננו ה', עננו", ובכל פעם מזכירה תכונה אחרת של ה': "נאמן", "כובש כעסים", "סולח ומוחל". לדעתי, זו לא רק פנייה אל ה', אלא גם תזכורת לנו: לרסן כעס, לדעת למחול, לבחור בצדק. אלו תנאים בסיסיים לחיים ביחד.
וכאן נכנסת אבינו מלכנו שמציבה את מה שאנחנו מבקשים לראות מתגשם, "חדש עלינו שנה טובה", "בטל מחשבות שונאינו". והשנה גם "החזר חיילינו וחטופינו".
אני מאמינה שההתגשמות של הבקשות תלויה בשינוי שאנחנו בוחרים לעשות.
