7 באוקטובר 23', 6:29 בבוקר. הבוקר של סא"ל ג', אז מג"ד בגבעתי והיום קמב"ץ בפיקוד דרום, מתחיל דומה מאוד לזה של רוב אזרחי ישראל. אבל ההחלטה לצאת מיד אל תוך שטחי האש הופכת אותו לאחד מסיפורי הגבורה עוצרי הנשימה שהפכו לחלק בלתי נפרד מסיפורה של אותה שבת נוראה.
"באותו בוקר אני נמצא אצל ההורים של אשתי בקריית גת, אנחנו חוגגים שם את החג. כשהאזעקות מתחילות רצים למקלט. אזעקה ראשונה, שנייה, זה לא נגמר. ובעצם אני מבין, יש לנו קצת ניסיון בתחום, שזה לא משהו רגיל. קורה משהו אחר", הוא מספר בראיון שישודר בפודקאסט של ynet, "הכותרת".
אתה חובש כיפה. מתי אתה ניגש לטלפון?
"כשאני מבין שהפעם זה שונה. התקשרתי לחמ"ל של כרם שלום. עד 30 באוגוסט 23' הייתי מג"ד בגזרה. הסמב"צית אמרה לי שיש פשיטה בסופה, זה המשפט. שאלתי אותה, 'פשיטה? מחבלים?' זה אגרוף בבטן. כמי שמכיר את הגזרה, מבחינתי זה כאילו נכנסו לי לבית. אני מחליף חולצה, יש עליי אקדח, ואני יוצא. אני זוכר שאשתי בדיעבד כעסה עליי שאפילו לא אמרתי לה שלום.
"אני מתחיל בנסיעה לכיוון רעים, בדרך מקפיץ את הגדוד. אני עובר את נתיבות, נוסע דווקא בדרך שלא נסעתי בה אף פעם. בכיוון סעד אני רואה המולה בצד הכביש, יורד מהרכב ורואה פצועים מהמסיבה. שאלתי אותם מה קרה, והם אמרו - 'יש מחבלים על הכביש, ירו עלינו'. שאלתי 'ראיתם בעיניים? איזה כביש בכלל?' לא הצלחתי להבין את הסיטואציה. המשכתי לכיוון הכיכר, בדרך הייתה חסימה. בהתחלה לא נתנו לי לעבור, עד שראיתי מישהו מאוגדת עזה שאישר שאני מג"ד. הגעתי לכיכר סעד. יש מלא רכבים מהמסיבה שהגיעו. עצרתי את הרכב ליד הכיכר והכוונתי את כולם לכיוון נתיבות כי משם באתי אז מבחינתי היה שם נקי. עד שמאחד הרכבים יצא בחור מהמסיבה, בחור צעיר, והוא הפך את הקערה - פשוט צרח, קשה להדגים את זה, משהו לא רגיל".
מה הוא אומר?
"הוא צרח 'שוחטים את האנשים, שוחטים את השוטרים בניידות'. שם אני מבין שזה משהו אחר. אני רץ חזרה לאוטו, מוציא את האקדח, ונכנס".
נכנס לכיוון כביש 232 אחרי שאומרים לך מה קורה שם. חשבת אם להודיע למישהו?
"לא. אני זוכר שיש חשש, אנחנו בני אדם. אבל אני מחליט ומתחיל נסיעה על 232, והצומת הראשון שאני מגיע אליו הוא עלומים. ופה מתחיל 7 באוקטובר".
מה אתה רואה?
"יש טרנזיט כחולה במרכז הכביש, ואני רואה בן אדם סוחב חצי בן אדם. אני יורד מהרכב, רץ לכיוון ההתרחשות. יש המון גופות מחוץ למיגונית. יש שם שני שוטרים, הזירה היא זירת קרב".
אתה זוכר את המחשבות שעולות בראש באותו רגע או כלום, זה אוטומט?
"זה אוטומט. עוברות שניות או דקות, ופותחים עלינו באש מכיוון כביש הגישה של קיבוץ עלומים. אנחנו מזהים את המחבל. הוא נראה פצוע, נשען על איזה רכב. אני והשוטרים משיבים באש. אנחנו יורים, הוא יורה, עד שבשלב מסוים אני אומר לשוטרים שיחפו עליי ואני רץ לכיוונו ומחסל אותו. תוך כדי הריצה אני רואה שבתעלה יש חיילים. בשלב הראשון פחדתי שהם יירו בי כי הייתי על אזרחי, ואז יצא אליי קצין עם חוסם עורקים ביד. ראיתי חייל פצוע בתעלה, פצוע משמעותית. לקחתי את הנשק שלו. חיסלנו את המחבל, לא זיהינו עוד איום. חשבנו שהכל בשליטה לגמרי, והתחלנו לפנות את הצומת. את החבר'ה בשיחים, במיגונית".
יש שקט באותו זמן?
"באותו הרגע כן. בשלב הזה אנחנו מתקדמים לכיוון הש"ג ומזהים את החבר'ה של כיתת הכוננות. בהתחלה הם לא הבינו מי אנחנו, לא היו מוכנים לבוא בכלל. צעקתי 'צה"ל, תגיעו', ואז בשלב מסוים הם הגיעו ונפגשנו בש"ג. מבחינתנו המצב היה תקין. נשארנו בצומת אני, מ"מ מגולני, ועוד שני חיילים, ועוד שניים מכיתת הכוננות. בשלב מסוים הסתכלתי וראיתי באופק אופנועים נוסעים לכיוון שלנו".
אתה קולט בשלב הזה שככל הנראה מדובר במחבלים?
"עדיין לא. הם בעצם עצרו ליד רכבים והתחילו לבזוז אותם. היו להם מדים מנומרים, והם דיברו בערבית. הם היו בדרך אלינו. המזל שלנו היה שהם התעסקו ברכבים. אז פתחנו באש והפתענו אותם. בחלקם הצלחנו לפגוע, חלקם ברחו. ואז התחלנו לסרוק אחריהם".
אתם מדווחים למישהו?
"תוך כדי. אמרו לי להקפיץ את הגדוד, אבל הייתי כבר אחרי זה. אמרתי שחייבים עוד כוחות. המפקד שלי היה אסף חממי ז"ל, ומספר חודשים לפני הבאתי לו לוחם לחפ"ק אז התקשרתי אליו כדי שיעדכן את אסף אבל הוא היה היה בבית. שני לוחמים אחרים שהיו עם אסף לא היו זמינים. עוד לא ידענו מה קרה לאסף וללוחמים שנהרגו איתו. תוך כדי הסריקה אחרי המחבלים הגיעו שוטרי יס"מ, עצרתי אותם ואז הם פרקו והצטרפו לסריקות על 232. בשלב מסוים הגיע רכב, ג'יפ עם מחבלים, לכיווננו. פתחנו באש, הוא הצליח לברוח. הגיע עוד רכב פרייבט קטן, לא נראה חשוד אז לא ירינו. נסע יחסית לאט לכיווננו, והוא עבר ביני לבין השוטר שהיה לידי. רק כשהוא עבר ממש בינינו, ראינו שהנהג עם סרט ירוק על הראש.
"צריך להבין כמה הסיטואציה הייתה כאוטית. אתה לא יודע מי אויב, מי מכוחותינו, מי צבא, מי אזרחים, כלום לא היה ברור. אנחנו צועקים 'מחבלים' ובעצם פותחים עליו באש והוא ממשיך בנסיעה לכיוון סעד. ואני, במחשבה ראשונה, מי שעובר אותנו זה כאילו, זהו, נכנס פנימה. אני רץ לרכב שלי, עולה, ועולה איתי שוטר, רן גואילי ז"ל (שעדיין חטוף בידי חמאס). ואנחנו דולקים אחרי אותו רכב.
"מגיעים לכיכר סעד, אנחנו לא יודעים לאן הוא פנה. אנחנו פונים ימינה לכיוון נתיבות. עוברים כמה מאות מטרים, רואים רכב צה"לי ממוגן. אנחנו שואלים אותו אם עבר אותו רכב, הוא אומר שלא. אנחנו מסתובבים וחוזרים. פונים שמאלה, יש שם תחנת דלק של סונול, אנשים מנופפים בידיים. אנחנו עוצרים ויורדים לכיוון התחנה שמפוצצת באנשים, צעקות, יש שם חבר'ה פצועים. אני בשלב הראשון אומר 'טוב, שיישארו פה', אני לא יודע מה קורה בחוץ. אבל אז השוטר והחייל מהרכב הממוגן יוצאים והשוטר אומר 'אני מחליט מה עושים פה, בוא נוציא את האנשים'. בדיעבד הוא צדק כי האזור הזה היה אזור לחימה במשך שעות אחר כך.
"תוך כדי שאנחנו מוציאים את כל התחנה, מעלים אותם על רכבים, כל מה שיש, ומכוונים לנתיבות, החבר'ה של רן גואילי שנשארו בעלומים אומרים לו שיש שם בלגן. אז לא ידענו בדיוק מה אבל היום אנחנו יודעים להגיד בדיעבד ממצלמות גוף של המחבלים, שהגיעו לשם ארבעה טנדרים עמוסים במחבלים. ניסינו פעם לספור, זה בין ארבעים לחמישים מחבלים. ובעצם הם דוחקים את הכוח שאיתו היינו לפני, השוטרים שנשארו והחיילים, לעבר הש"ג, והם תופסים את 232.
"כשאני ורן חוזרים, אנחנו לא מבינים שאנחנו חוזרים למעורבות לגמרי. ייאמר לזכותו שהוא לחץ לחזור לשם. לפנינו, במרחק של בערך 500 מטר, נסעה דימקס צבאית לבנה. ואז, כשאני מתקרב לצומת עלומים, הדימקס חוטפת אר.פי.ג'י".
פה אתה מבין את העוצמה של הלחימה.
"אני גם מתחיל לשמוע פגיעות ברכב. כמו טיק טיק, מכות ברכב של ירי, אין לי מושג מאיפה יורים. אני רק מבין שאני הבא. אני נותן גז, לצאת מגיא ההריגה הזה. אחרי צומת עלומים יש רכבים שרופים, גם האופנועים מההיתקלות הקודמת, יש שם גופות. אני מנסה לתמרן בין גופות, ואז יש רכב שרוף וכשאני עובר אותו, אני רואה שעומדים על הכביש כזו כמות של מחבלים, קשה להסביר, אני מעריך עשרות".
מה מרגישים?
"נבהל, אני נבהל. זה מטרים. אני נותן גז, ממש דרכם, אני זוכר שאני פוגע באחד מהם. ובשלב הזה פשוט כולם פותחים באש. רואים סצנות כאלה בסרטים, אז אתה אומר, טוב, זה סרט, זה לא אמיתי. כל הזכוכיות מתפוצצות וירי מטורף. בשלב מסוים רן צועק, אני מבין שהוא נפגע. ומיד אחריו אני. אני זוכר שאני חוטף פיצוץ ברגל, בקרסול. אני מבין שחטפתי והאוטו גם נדפק מהירי, כאילו אני מנסה לתת גז, הוא לא נותן. אחרי עלומים הכביש הוא בירידה, אז זה המזל שלנו, בעצם האוטו ממשיך עם הירידה וזהו, אנחנו פורקים מהרכב. יורדים לשיחים מצד ימין. אנחנו מתחילים לטפל בעצמנו. הוא קיבל כדור בירך. הוא חותך את המכנס, שם לעצמו חסם עורקים, אני כדור בקרסול וביד ימין. אין לי חוסם עורקים, אני מאלתר על תחבושת וקופסת כדורים של נשק. נשארים ככה, ויש תחושת צמא בלתי רגילה. רן מביא לי מים. בשלב מסוים הוא רצה להיכנס לתוך העצים, החלטה באמת הגיונית, אבל אני לא רציתי והתפצלנו.
"השעה בערך 10:00, אני זוכר את השמש. אני מתיישב, הולך כמה עשרות מטרים, מתיישב, רואה איזה שיח, מתיישב. ואז אני רואה מולי שיבר, איזה גמל מים של השדות החקלאיים, ואני מדלג ונשכב מאחוריו. אני חלש מאוד אבל בעיקר צמא. עוברות כמה דקות ומגיעים שני טנדרים עם מחבלים. אני רואה אחד קצת אחריי, שמאלה, אחד ממש קרוב אליי, אני זוכר את זה. אני זוכר את הנהג, איך הוא פותח את הדלת ועומד לידה. אני ממש זוכר אותם בפרצופים, שומע אותם מדברים. בשלב הזה אני מבין שזה הסוף".
איזה מחשבות עוברות ברגע הזה?
"בשלב הראשוני אני לא חושב יותר מדי. בהמשך אני חושב על הרבה דברים. על אשתי שבהיריון. אני זוכר שדמיינתי בראש סיפור על הילדה שלא הכירה וכו', בקיצור, זה ככה רץ. אני פשוט ממתין ככה. אני כבר לא מצליח להזיז את רגל שמאל. מחכה שהם יגיעו, בלי יכולת לא לברוח ולא כלום. תחושה של תסכול, חוסר אונים. הם לא רואים אותי. מתנהלים שם. וכל כמה זמן יש ירי, לפעמים מאוד קרוב, פוגע בברזל של השיבר. ואני כל הזמן אומר לעצמי 'טוב, אם עד עכשיו לא ראו אותי, עכשיו בטוח ראו'. בשלב מסוים אני רואה מחבלים שהולכים על הכביש, עם בגדים אזרחיים ונשק, ואני אומר 'מה קורה פה?' כאילו השכל מסרב להאמין".
איך מחזיקים מעמד?
"רק שתביני את חוסר האונים, את הצמא. התחלתי לעשות דיון עם עצמי אם אפשר לשתות את המים מהשיבר או לא. הייתי בחוסר אונים גדול. חשבתי לשתות גם במחיר שאסכן את עצמי, תחושת הצמא הייתה בלתי נסבלת. בשלב מסוים אני מבין שהשדה ששכבתי בו הוא שדה של בטטות, אני רואה שיש בטטות על הרצפה ופשוט לקחתי, אני זוכר שבטטה זה מתוק ואמרתי 'זה ייתן לי קצת אנרגיה' ופשוט לקחתי בטטה והתחלתי לאכול אותה. אתה עושה הכל כדי לשרוד.
"שכבתי שם כמעט ארבע שעות. עד שבשלב מסוים אני רואה טנק נוסע על הכביש ואחריו נמ"ר ואומר 'טוב, הנה כוחותינו, משהו מתהפך חזרה'. אני מנסה לעלות על הברכיים ופשוט רואה שחור. אני כבר אחרי אובדן דם יחסית משמעותי ומבין שאין סיכוי שאצליח לעמוד. אני מתחיל לזחול לכיוון הכביש. בשלב מסוים עוברת שיירה של רכבים משטרתיים, הם עוצרים ואני קולט שהם מזהים אותי. כשהם פורקים פתאום הסיטואציה מתהפכת, אני שומע את הצעקות שלהם 'תיזהרו, ממולכד', 'זוז, אני נותן לו צרור'".
ואתה מצליח להגיב?
"אני צועק, 'צה"ל, צה"ל, צה"ל'. בדיעבד, הבחור שהגיע אליי ראשון אומר לי 'רק מילמלת'. בשלב מסוים הם שמים כמו חיפוי וצמד שיוצא באיגוף, מבחינתם אני מחבל. בערך עשרה מטרים ממני, אחד מהם צועק: 'יש לו ציצית'. עכשיו, אני לא הולך עם ציצית בחוץ אבל כנראה היא יצאה במהלך הקרב. ואז הם מתקרבים אליי. תמיד כשאני מדבר על זה, אני מתרגש, כי הרגשתי את החום שלהם. קשה להסביר את זה.
"הם צועקים לחבר'ה שלהם ובעצם באים, מביאים מין אלונקת בד והדבר היחיד שאני אומר להם זה 'מים'. הם מעלים אותי לרכב של מישהו שלבוש במדי ב'. בדיעבד אני יודע שזה אלוף משנה שמשרת בקריה ושמע שיש בלגן, לקח את האקדח וירד דרומה. הוא מתקשר לאחיו הרופא שגר ברעים ואנחנו נוסעים אליו, אבל כשאח שלו רואה אותי הוא אומר 'תעיף אותו לבית חולים'".
לאן הוא מפנה אותך?
"הוא חשב להגיע לסורוקה אבל אנחנו רואים טיפול נמרץ בכניסה לאופקים. שם אני מבין ממה שאני שומע שהמצב לא טוב. אני זוכר את האמבולנס דוהר למנחת ומעלים אותי למטוס לבילינסון. את הנחיתה אני כבר לא זוכר, זה החור היחידי".
ואחרי שאתה חוזר להכרה ומבין שניצלת, שאתה בחיים, מה שמעסיק אותך זה לחזור לתפקיד שלך בצבא. אולי זה דבר טוב כי זה איזשהו יעד שאתה מנסה להגיע אליו בשיקום.
"יכול להיות. אבל יש חלקים בהם זה לא טוב, כי ההיאחזות הזו לא תואמת את המציאות. לא הרבה אחרי שהשתחררתי, אחרי ניתוחים וכל זה, אני נוסע לגדוד".
באיזה מצב?
"כיסא גלגלים, רגל מגובסת, יד ימין תפורה. נוסע לכרם שלום".
מי לוקח אותך?
"הרכב שלי הלך באותו בוקר אז קטע מצחיק, לקחתי את הרכב של אשתי. אמרתי לנהג שלי עוד מהגדוד, תגיע לבניין של ההורים של אשתי, לשם נסענו כשיצאנו מבית החולים. אני מסמס לו את הקוד, ואז אשתי תופסת אותי ומתעצבנת, ואני מבטיח שאני רק נוסע לראות את האנשים וחוזר. אני תופס שם את המפקדים הבכירים ואומר להם 'שבוע, שבועיים אני חוזר, בינתיים תהיו חזקים'.
"עוברים מספר ימים ואני חוטף זיהום ברגל, סטירה רצינית. חוזר לאשפוז בבילינסון לשלושה חודשים, מחובר למכונה כזאת ברגל. יש לי בורות, ממש בורות ברגל.
"אני חושב שבהתחלה עוד לא הבנתי את גודל האירוע. נהרגו לי המון חברים באותו יום. מפקדים, פקודים, חברים. בתחילת השיקום אתה מכחיש. מפקד האוגדה הגיע אליי הביתה. אחרי שהוא יצא אשתי אומרת לי: 'ברור לך שהוא מוריד אותך מהעץ, נכון? תבין את הסיטואציה שאתה נמצא בה'. זה לקבל סטירה לפנים. כל מה שרציתי ושמתי לי כיעד, פתאום אני מבין שזה לא הולך לשם.
"כל תהליך השיקום זה עליות וירידות, אתה מתקדם כמה צעדים ופתאום הולך אחורה. זה מתסכל מאוד. אבל אם אתה מתמיד ועושה עבודה קשה, אתה מתקדם לאט לאט. אלה לא דברים גדולים, ממש שיעור לחיים. היום אנחנו רגילים שהכל כאן ועכשיו. פה הניצחון שלך זה ששיפרת את הקרסול בעוד מעלה או שתיים בכיפוף. לאט לאט התחלתי ללמוד את ג' החדש".
מתי קמת שוב על הרגליים?
"כחודשיים אחרי. שם את המכונה של הרגל בתיק גב והולך עם קביים. אשתי הייתה קוראת לי דורה".
ובזמן הזה גם ההיריון של רעייתך מתקדם.
"היא יולדת כשאני כבר בבית לוינשטיין. אני מגיע איתה לבית חולים, אני על קביים, אני עובר מבית חולים לבית חולים".
וברגע הזה, כשאתם הופכים שוב להיות הורים, אתה נזכר ברגע ההוא בו חשבת שאולי לא תהיה בלידה?
"מטורף. אלה תמיד הדברים 'הרכים' שבעצם מרגשים אותי, אני מדבר על הסיפור, על החוויות, על הסיטואציות, על מה שהעיניים ראו, וכאילו אני במוד של ברזל. ומקומות כאלה תמיד לוקחים אותי אליהם, נוגעים בי ממש. נגיד החגים. בחג אתה מברך 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', ואתה קולט פתאום שכל החיים בירכת את זה חצי באוטומט. עכשיו אתה קולט את משמעות המילים שאתה אומר".
