"זה חלק ממי שאני היום", אומר סיון פאוקר כשהוא מביט בתמונה שלו, שצולמה רגע אחרי שנפצע. "אם לפני 7 באוקטובר הייתי לוחם משוחרר שאמור לטוס לתאילנד בסוף אותו החודש, עכשיו אני נדרש להתמודד עם טראומה פיזית ומנטלית", הוא מוסיף ומסתכל על בת זוגו, אורי לופו. היא אמנם לא נתפסה בפריים התמונה אז, אבל הייתה איתו ברגע הפציעה ולאורך כל תקופת השיקום לא עזבה לרגע. "אני שם, ישנה על מזרן לצד המיטה", היא אומרת בחיוך. היום, שנתיים אחרי ששרדו את הטבח, הם חזרו להצטלם במקום שקראו לו פעם בית, בשכונת הצעירים בקיבוץ כפר עזה.
סיון (23) ואורי (23) הכירו לפני שש שנים במשחק כדורגל של הפועל תל-אביב. הוא במקור מצאלים, היא במקור מכפר עזה. היום שניהם נמצאים בהליך שיקום מורכב. הם חיים בדיור זמני ברוחמה יחד עם בלו, כלבה לתמיכה רגשית שהצטרפה אליהם לאחרונה.
לא טילים, קלצ'ניקובים
ערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 2023, יצאו השניים עם חברים מהשכונה לבירה. הם חזרו מהבילוי לפנות בוקר, שנקטע מוקדם, עם הישמע האזעקות. כשהם מסתגרים בממ"ד, הבינו מהר מאוד שהם בסכנת חיים. "שמענו יריות מחוץ לבית. לא טילים, קלצ'ניקובים. בקבוצות התחלנו לקבל הודעות מחברים שהם שומעים ערבית, שנכנסו אליהם הביתה. עם חלקם הקשר כבר נותק", מספר סיון.
"התכתבתי בקבוצה עם חברים שגרים לידינו, יובל בויום ז"ל ונטע אפשטיין ז"ל. דיברתי עם אופיר שושני ז"ל, שתי דירות לידינו, ניסינו להרגיע אחת את השנייה", מוסיפה אורי.
בסביבות השעה 10:00 השניים שמעו בבירור ערבית מחוץ לדירתם. סיון נעמד, ניגש לידית הממ"ד ואחז בה בחוזקה. אורי במקביל ניסתה להשעין כוננית על הדלת כדי למנוע את פתיחתה. ברקע הם מתארים דממת אלחוט, שנקטעת מדי פעם עם קולות הטבח הנורא שבו איבדו את חבריהם הקרובים. "פתאום שמענו ירי, ומיד אחריו אופיר שושני ז"ל כתבה בקבוצה 'נפצעתי'", מספרת אורי. "שמענו את נטע אפשטיין ז"ל צועק 'רימון' ואחרי זה פיצוץ", היא מוסיפה בכאב.
"הם אצלי. אני לא רוצה למות, בואו להציל אותי", כתבה אורי בקבוצה של דור צעיר. "תדעי שאני כאן, אני אוהבת אותך", כתבה לאמה – והנייד שלה כבה. באותם רגעים, אורי חוששת מחטיפה ונכנסת להתחבא מתחת למיטה. "המדים שלי היו בסלון הבית. ידעתי שאני נכס עבורם. חשבתי שהם באו דווקא לדור צעיר לחטוף חיילים, לא האמנתי שיחטפו אזרחים".
"פתאום היה שקט"
שלוש פעמים ניסו המחבלים לפתוח את דלת הממ"ד, תוך שהם יורים עליה בצרורות. "הם התווכחו ביניהם אם הדלת נעולה, אם יש מישהו בבית", משחזר סיון. "עד ששמעתי קלצ'ניקוב נדרך, צרור ראשון לכיוון הידית. שני כדורים פגעו ביד ימין. תוך כדי הירי, החלפתי את האחיזה ליד שמאל. שוב יריות, מאוד מדויקות. חטפתי כדור ביד שמאל. התיישבתי וחיכיתי למוות. ופתאום היה שקט״.
״שמעתי את הדם שלו זורם״, נזכרת אורי ברגעים אחרי שסיון נפצע. ״כשהוא שוכב בשלולית דם, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני הבנתי שאנחנו חייבים לברוח משם״.
אורי פתחה את החלון, סיון זינק בשארית כוחותיו החוצה ואורי אחריו. השניים התחילו לרוץ לכיוון מרכז הקיבוץ. "הסתכלנו אחורה וראינו מחבלים אחרינו. קיבלנו צרור שלא פגע בנו". הם מצאו מסתור במרווח בין קיר חיצוני של ממ"ד למקרר. בנקודה הזו, לראשונה, השניים מבינים את חומרת הפציעה של סיון. אורי הורידה את מכנסיה ועשתה לו חוסם עורקים מאולתר.
משם המשיכו השניים במנוסה לכיוון הכביש הראשי, בתקווה להגיע לבית הוריה של אורי. "בואי! ספרינט אחרון", דירבן סיון את אורי. כעת הוא נזכר: "אז כבר הרחתי את הבשר השרוף שלי. האדרנלין ירד והתחילו הכאבים".
כשנכנסו סוף-סוף לממ"ד בבית הוריה של אורי, דווקא ברגע בו התכנס בכאבו, ביקש סיון מאורי לבדוק אם היא עצמה נפצעה. כך גילתה שהיא מדממת ברגליים, שאחת מהן חטפה כדור שלא חדר עמוק ובשנייה חדרו רסיסי ירי לכף הרגל.
במשך שמונה שעות בהן היו נצורים בממ"ד, אורי עשתה כל שביכולתה להרגיע את סיון. "השתמשתי בשיטה של דודה שלי, מירה שטל ז"ל. היא עבדה כמטפלת בפסיכודרמה, ממנה למדתי לנשום מהאף ולנשוף מהפה, כדי להירגע. היא נרצחה באותה השבת", היא מספרת בצער. "עשינו משמרות על חוסמי העוקרים – אמא שלי, אחותי ודודה שלי, ומי שלא מחזיקה את החוסמים, מנסה להזעיק חילוץ".
לבסוף הגיע כוח החילוץ המיוחל. השניים פונו במסוק לבית חולים שיבא, סיון במצב קשה מאוד, "אם לא הצוות של שיבא, הייתי היום בלי שתי ידיים", הוא אומר. אורי נקלטה בחדר המיון. אחרי ניתוח שארך 11 שעות, סיון התעורר מעורפל בבית החולים. "שמעתי סביבי רק ערבית, לידי האחים רמזי מקלנסווה ועלי מסכנין. הייתי בטוח שאני בעזה. עד שראיתי את אמא שלי ונרגעתי". הוא נשאר באשפוז כחצי שנה, במהלכה עבר עוד שבעה ניתוחים, משם עבר לטיפול נמרץ בטראומה, מחלקת כירורגיית יד ושיקום עם "חוזרים לחיים".
בימים הראשונים בבית החולים החלו הבשורות הקשות להגיע. "כל המשפחה שלי מניר עוז", מספר סיון. "סבא שלי נרצח, אחרי שבדיוק כמוני נאבק על ידית דלת הממ"ד. סבתא שלי ובן זוגה ברחו מהבית כשהוא עולה באש, סובלים מכוויות. בן דוד שלי, תמיר אדר, לחם בכיתת הכוננות ונחטף".
גם הנפש דורשת טיפול
כיום סיון מתמיד בתחביב הטיפוס, שעוזר לו לדבריו "להגיע לפסגות. לומד להתמודד לבד מול עצמך", וגולש דרך עמותת "פוסיבול". הוא חולם לעבוד ביקב המשפחתי שהוקם לזכר סבו, גדעון פאוקר ז"ל. "זה השיקום שלנו כמשפחה", הוא מספר.
גם אורי מתמקדת כיום בשיקום האישי שלה, אחרי שהוכרה עם פוסט-טראומה. "הייתי קרובה למוות. ראיתי את הבן זוג שלי כמעט מת בגיל 21. ליוויתי אותו בכל יום בשיקום, סעדתי אותו. הפציעה שלי בנפש היא מורכבת, לא רואים אותה. במשך הרבה זמן אני הייתי המטפלת, עכשיו הנפש שלי דורשת שאטפל גם בה".
היום בני הזוג מייחלים ליום שבו ירגישו בטוחים לחזור לחיות במקום שבו גדלו כזוג צעיר, יום שיגיע רק אחרי שובם של 48 החטופים והחטופה. "לא נוכל לחיות פה עד שגלי וזיו ברמן יהיו פה. עד שתמיר יובא לקבורה. עד שכולם כולל כולם חוזרים הביתה", אומר סיון. ואורי מסכמת: "זו יכלה להיות אני. שהתמונות שלי ייתלו ברחבי הארץ, שההורים שלי יזעקו להחזיר אותי. המאבק להשבתם – הוא התקומה שלנו כעם".
