השיר "דרישת שלום" בביצוע שלומי שבת נמצא במרכז מיזם של משרד ראש הממשלה, ומככב במשבצות הפרסום היקרות על המסך. בסרטון רואים את שבת חולף על פני אחת התופעות הבולטות של השנתיים האחרונות: סטיקרים להנצחת הנופלים והנופלות במלחמה. הם מפוזרים בכל רחבי הארץ: בתחנות רכבת ואוטובוס, בצד הכביש, בכניסה לחנויות. אפילו במרכזים יהודיים/ישראליים בחו"ל ניתן להיתקל בהם. מילות השיר מורכבות ממשפטים המופיעים על הסטיקרים, אשר מיוחסים לנופלים ולנופלות. לרוב מדובר במסרים של חיזוק ומוטיבציה. הסטיקרים מעניקים את התחושה כי גם לאנשים שנקטפו בדמי ימיהם יש מורשת.
עוד לפני שהפכו לשיר, הסטיקרים משפיעים עמוקות על הנוף הישראלי: אם בעבר מוסד ההנצחה הוגבל למתחמים ספציפיים ורשמיים, כמו אנדרטאות, רחובות ואפילו ספסלים עירוניים, הסטיקרים קלים וזולים יחסית לייצור והם יכולים להימצא על כל משטח, ללא שום צורך בהליכים בירוקרטיים ובשיקולים מסחריים. התוצאה היא שינוי דרמטי באופי המרחב הציבורי, שהפך לאתר הנצחה אחד גדול. זה קרה לא בגלל ששלטון כזה או אחר החליט שכך יהיה: מדובר בטרנד עממי, אותנטי, שמבקש (ובעצם דורש, שכן אין איך להתחמק) להנכיח את הצער הנורא ומאידך לטעת בו תחושה כלשהי של משמעות.
אם כך, ברור מדוע הממלכה מעוניינת להלאים את התופעה, לקראת יום השנה ל-7 באוקטובר. בניגוד ל"שירת הסטיקר" של דויד גרוסמן, מקור ההשראה של הפרויקט, "דרישת שלום" לא מורכב משלל אמירות פוליטיות מנוגדות, משחקי לשון וסלוגנים שנונים יותר ופחות, שהורכבו ביד אמן לכדי פסיפס של חברה היפראקטיבית ותוססת: כאן אלו ציוויים דומים למדי של העצמה והתנהלות אישית. עם זה אין למדינה שום בעיה. להפך: כך ניתן להפריד את השכול מההקשר של המלחמה ובמיוחד מהתערערות הקונצנזוס סביבה. גם אין חשש להופעת רגשות אנטי-הרואיים מאוד נפוצים בשדה הקרב כמו פחד, חרדה, אין-אונים.
כמו כן, גם אם בסרטון מופיעים חלק מהסטיקרים המצוטטים, הרי שכמכלול הוא מנתק את הצופים והצופות מהאפקט המטלטל של התמודדות עם כל הפנים והשמות, והידיעה הברורה שהם אינם עוד. כך נוצרת מעין דמות של חייל אוניברסלי, שתמיד מחייך, תמיד שש להילחם, לעולם לא מתייאש ומאמין שהשיר שלו יחיה לנצח. אולם דווקא המרכיב הכי עוצמתי בסטיקרים – המפגש האישי – ניטל ממנו בגרסת הפרסומת והשיר.
לכן, בניגוד לסטיקרים עצמם, שאפשר לדון ברגישות בהשלכות שלהם על מרחב חפץ חיים, הקמפיין מותיר טעם לוואי מלאכותי בואכה מאולץ. הוא בהחלט מעניק לחלק מהמשפחות תחושה של נראות והכרה, ואין לזלזל בכך. אולם כדי להפוך לזיכרון קולקטיבי אמיתי, דרוש דבק קצת יותר חזק ואמיתי מכסף ממשלתי והמבט הנוגה שלומי שבת.
