תוך ארבעה בתים בלי פזמון, דודו טסה טען פעם ש"בסוף מתרגלים להכל". נזכרתי בשיר המצוין הזה לקראת המשחק הערב בין מכבי ת"א למכבי חיפה – שתי קבוצות שבעיניי נמצאות בשלבים מתקדמים של התרגלות, רק מכיוונים די שונים.
מכבי ת"א מצידה כבר מתחילה להתרגל למציאות של קבוצה שמשחקת עמוק לתוך העונה במפעל אירופי במקביל לליגה, רק בלי הבונוסים שמגיעים עם המעמד. בהיעדר אפשרות לארח בארץ, ובמציאות שבה אפילו למשחקי "הבית" קשה להטיס אוהדים כי ישראלים באירופה פופולריים כרגע בערך כמו זבובים במרק, הצהובים נשארים רק עם החסרונות. בין היתר דילוג בין נופיהן המשמימים של נובי סאד ובאצ'קה טופולה, לחדרי ההלבשה של דוחא ואצטדיון המושבה, תוך כדי שהיא מנסה לשכוח מהפערים המקצועיים שמתגלים שוב ושוב בליגה האירופית. עוד בקיץ מכבי ת"א נאלצה להתרגל לקונספט של מאמן שממשיך יותר מעונה אחת במועדון, כמו גם למחשבה על הרכב שכמעט כולו שחקנים שבשנה שעברה כידררו במקומות אחרים, בזמן שיריבתה העיקרית בליגה שמרה על רוב ההרכב שלה. טוב, זה עדיין עדיף על הדברים שאליהם מכבי חיפה, היריבה הערב, נאלצה להתרגל לאחרונה.
נגיד, לסטטוס החדש שלה בליגה. מקבוצה שלפי כל הפרמטרים הרלוונטיים (תקציב, קהל, מסורת, אתוס) אמורה להסתער על כל תואר אפשרי, לקבוצה שיחס הווינר שלה לניצחון הערב בבלומפילד נשמע כמו תעריף הנסיעה בתחבורה ציבורית בתוך העיר. או לקבוצה שבהרכב שלה יש כמה וכמה שחקנים שהיית מצפה למצוא בספסל, ובספסל שלה יש כמה וכמה שחקנים שהיית מצפה למצוא בהפועל חיפה. אגב, נדמה שגם האוהדים הירוקים מתבקשים – אם כי עדיין מתקשים – להתרגל למציאות החדשה. למציאות שבה סגל הנבחרת לא מכיל אפילו שחקן אחד של הענקית מהכרמל, או לכך שכל מיני טריידים סיבוביים מוזרים נרקמים סביב הקבוצה מבלי שמישהו יצליח להסביר את הרעיון שמאחוריהם. נכון, מלאכת הקודש שנעשית במועדון בכל הקשור להרחבת מפקד האוכלוסין בישראל היא בוודאי מבורכת, אבל אני עדיין זוכר ימים שבהם ההצלחה העיקרית הגיעה מהדשא, ולא ממשרד הפנים.
השיר ההוא של דודו טסה נפתח במילים "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה". אני חושב שאת התפיסה הזאת כדאי לשתי המכביות הבכירות בליגת העל לאמץ לקראת המשחק הערב. הצהובים מצידם חייבים לצאת למגרש מתוך מטרה להדגיש את הפער שפתחו מהיריבה הגדולה, והירוקים חייבים להזכיר לעצמם ולאוהדים שלהם, שעד לא מזמן זה היה משחק עונה.
