"בשני שרוולים הקשורים לצוואר
רק הסוודר חיבקם מעורף
נעליים נוקשות ילקוטים
סעודה של זיתים ופרי תומר
וספלי אלומיניום קמוטים
ורעות וקורבן לאין אומר"
(נתן אלתרמן, "מסביב למדורה")
***
שישה בתים, שש שורות האחד, נדרשו לנתן אלתרמן כדי לשרטט ביד אמן את דיוקנו של דור תש"ח. ב-7 במאי 1948, שבוע לפני קום המדינה, פורסם שירו "מסביב למדורה" בעיתון "דבר". לימים יהפוך ללהיט של צוות הווי צנחנים בלחנו של יאיר רוזנבלום ובביצועה של דורית ראובני.
כשמאזינים לשיר בחלוף 77 שנים הוא נשמע כשריד מעולם שהיה ואיננו עוד. את קולו של דור הלוחמים העכשווי מבטאים אלייצור וששון שאולוב עם "תמיד אוהב אותי"; הסוודר הקשור לצוואר הוחלף במדים טקטיים מעוטרים בפאצ'ים; ובמקום סעודה של זיתים ופרי תומר מנפק צה"ל ללוחמיו קבנוס בוואקום ומנות חמות. אבל שני דברים לא השתנו מאז - ואלה הם הרעות והקורבן לאין אומר, בלשונו של אלתרמן.
1 צפייה בגלריה
(התמונה שנצרבה לנצח: מחבלי חמאס פורצים את המחסום בין עזה לישראל בדרכם לטבח ביישובי העוטף. 7 באוקטובר 2023 | צילום: Anadolu Agency , גטי אימג'ס)
את הרעות הזו ביטא סרגיי לוּט, צלף בגדוד 13 של גולני, כאשר זעק לפינוי רפואי בעודו מטפל תחת אש במפקדו וחברו, שילה כרמי, שנפצע בכפר עזה. בעברית מהוססת של מי שעלה לבדו מאוקראינה, בהודעה מוקלטת ששלח בצוהרי 7 באוקטובר מהטלפון של שילה, אמר סרגיי: "בקיצור, יש לנו פצוע בכוח. קיבל כדור ביד, שמתי לו קאט (חוסם עורקים – י”ק), קאט לא עזר אז אני מחזיק לו נקודת לחיצה. כרגע הוא בהכרה, מדבר איתי, אבל אנחנו צריכים – חייבים – פינוי דחוף. חוזר עוד פעם: חייבים פינוי דחוף!" וכשאתה רואה אותם יושבים זה לצד זה על הספה בדירת השיכון הזעירה של סרגיי, בבניין רכבת בעיר התחתית בחיפה, האחד בלונדיני ארוך שיער ומחודד זקן והאחר שחרחר עם כיפה לבנה – אתה מבין רעות מהי.
ולצד הרעות, הקורבן. המחיר הקשה מנשוא ששילם הדור הזה בשנתיים האחרונות – בחייו, בגופו, בנפשו. אין כמעט צעיר או צעירה שלא הכירו מישהו שנפל. לא רק משפחות מרוסקות הותירו אחריהם הנופלים – גם חברים וחברות כואבים. למשל, חברות ילדותה של אושר שמחה ברזילי ז"ל, סמלת מבצעים במוצב נחל עוז שנפלה ב-7 באוקטובר, שנפגשו עם הוריה במסגרת כתבה זו. בניסיון לשרטט את דיוקנו של דור 7 באוקטובר וחרבות ברזל, מקבילו העכשווי של דור תש"ח, נפגשתי עם שורה של לוחמים ולוחמות, מפקדים ומפקדות, חלקם נפצעו בקרבות, רבים מהם מצולקים בנפשם. כמעט כולם כבר השתחררו משירות סדיר ויכולים לספק נקודת מבט רחבה יותר, לעיתים גם ביקורתית.
לצד אלה פגשתי בשנתיים האחרונות כעיתונאי עשרות רבות מנציגיו של הדור הזה – בשטחי הכינוס ובמחלקות השיקום, בלחימה מבית לבית בחאן-יונס ובהיתקלות עם מחבלים בשג'עיה, בתוך הטנק בג'באליה ובין הריסות רפיח.
הפרויקט המיוחד, שנתיים מפרוץ המלחמה, מתמקד בחיילי החובה, ילידי העשור הראשון של שנות האלפיים. אבל אי-אפשר שלא להזכיר כאן את תרומתם האדירה של אנשי ונשות המילואים ואת המחיר ששילמו - הם ומשפחותיהם.
בשנתיים האלה התעוררו אצל רבים שאלות וספקות באשר לתכליתה ולאופן ניהולה של הארוכה במלחמות ישראל. מה שאינו מוטל בספק אלו הנחישות, הרעות, אומץ הלב והמסירות של "דור הטיקטוק", שנולד מחדש כדור הגבורה.
מחיר קשה מנשוא שילם הדור הזה בשנתיים האחרונות – בחייו, בגופו, בנפשו. אין כמעט צעיר או צעירה שלא הכירו מישהו שנפל. לא רק משפחות מרוסקות הותירו אחריהם הנופלים – גם חברים וחברות כואבים
