אחרי חמישה מחבלים שהוריד, סרגיי לוט (23) הפסיק לספור. "פשוט נכנסתי למין מדיטציה, לדרוך את הנשק ולסחוט את ההדק, לדרוך את הנשק ולסחוט ההדק", הוא משחזר.
זה היה בבוקר 7 באוקטובר 2023. כוח ממחלקת הצלפים של גדוד 13, בפיקודו של שילה כרמי (23 וחצי), היה בכוננות עם שחר, כשהחלה מתקפת הפתע של חמאס. הם הניעו את הרכב ותפסו עמדה על סוללת עפר, סמוך לקיבוץ נחל עוז. "ואז אני מזהה את המחבל הראשון, עם נשק וסרט של חמאס על הראש. מוריד אותו. ואז עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד עשרות, שרק באים ובאים ובאים", מספר סרגיי.
2 צפייה בגלריה
(שילה: "מה שהוא יבקש ממני לעשות, אני אעשה בשבילו". שילה (מימין) וסרגיי | צילומים: עמרי שטיין)
כוח הצלפים היה היחיד שחצץ בין נחשולי הנוח'בות לבין הקיבוץ. "בדיעבד אני יודע שהורדנו בשעתיים הראשונות 60–70 מחבלים", אומר שילה.
כמה לוחמים הייתם?
"חמישה".
המחבלים חשבו כנראה שעומד בפניהם כוח הרבה יותר גדול, ופנו לכיוון כפר עזה. תחמושת רובי הצלפים הלכה ואזלה, ושילה יצא לכיוון מוצב עלומים כדי לחדש את המלאי. "בדרך אני מקבל טלפון מדניאל בוני המ"פ: 'אני בכפר עזה, המצב פה על הפנים, תגיעו כמה שיותר מהר'".
בתוך התופת של כפר עזה, בלחימה מבית לבית, הצטרף אליהם אחד מחברי הקיבוץ. "כפכפי אצבע, מכנס קצר, גופייה, רובה אם-16 וקסדה ממלחמת העולם השנייה. חשבתי שזה מישהו מכיתת הכוננות", מספר סרגיי. "הוא דיבר בטלפון ותוך כדי ירה על המחבלים". באחת ההפוגות, כשהחליף למדים, הם גילו שמדובר בתת-אלוף ישראל שומר, אז מפקד אוגדת מילואים בפיקוד הצפון, וכיום ראש חטיבת המבצעים.
משימתם הייתה כפולה: להילחם במחבלים ולהציל אזרחים. היו שחששו לצאת מהממ"ד גם כשחיילי צה"ל עמדו מעבר לדלת. "אני צועק: 'צה"ל! צה"ל!' לא פותחים", מתאר שילה. "הדיירים כבר ידעו שחלק מהמחבלים מדברים עברית ולובשים מדי צה"ל. ואז, מתוך אינסטינקט, אמרתי להם: 'קוראים לי שילה, לאמא שלי קוראים ליאת, היא עובדת בביטוח לאומי. אני מפקד בגדוד 13 של גולני'. רק אז הם פתחו. אחי, אתה לא יודע איזו תחושת הקלה זאת, לראות מישהו בחיים".
סרגיי: "והם מחבקים אותנו ומנשקים אותנו ואני כולי מסריח, אחרי חצי יום של לחימה, לא מבין מה קורה".
זמן קצר אחר כך, כשהתקדמו בכביש הראשי של כפר עזה, זיהה אחד הלוחמים מחבל, ירה בו והרגו. "ואז", משחזר שילה, "אנחנו חוטפים מכת אש מטורפת".
סרגיי: "התכופפנו, כל אחד תפס מחסה, והשבנו אש".
שילה: "אני עולה לירות, ממש חושף ככה בקטנה את הכתף, נותן כמה כדורים – וחוטף כדור בכתף. קצת קשה לי לדבר על זה... סרגיי, תמשיך לספר".
סרגיי: "אני רואה שהוא נופל ומתחיל דם סביבו. בודק אותו ומבין שנפצע בכתף. מנסה לשים לו ח"ע (חוסם עורקים), אבל בגלל שהפציעה גבוהה מדי זה לא עוזר לו, אז אני לוחץ לו עם האצבעות על העורק מתחת לעצם הבריח כמו שלימדו אותנו, ותוך כדי מדווח שיש לנו פצוע. הבעיה שאנחנו בשטח השמדה. אמרתי, 'או שאנחנו זזים מפה, או שאנחנו מתים'. אני ועוד שני חבר'ה תפסנו את שילה, סחבנו אותו לאחד הבתים כשכדורים שורקים מעלינו, העברנו אותו מעל הגדר לתוך הגינה, שמנו חיפויים והמשכנו לטפל בו תוך כדי לחימה".
חמש שעות אחרי פציעתו פונה שילה על ידי נהג מהפלוגה, במכוניתו הפרטית של אחד התושבים, לצומת סעד. "משם למחנה שובה, ברכב מלא פצועים, משובה באמבולנס לסורוקה, ומסורוקה במסוק לבילינסון", הוא מספר. "אם הפינוי היה מתעכב בעוד חצי שעה, היו צריכים לקטוע לי את היד".
כעבור שבוע שוחרר לשיקום בית. חודשיים וחצי אחר כך חזר לגולני כסמל של מחלקת טירונים. סרגיי, שאובחן עם פוסט-טראומה, עבר להיות מדריך צלפים במתקן אדם. שניהם כבר משוחררים מצה"ל. כשישבנו בדירתו של סרגיי סיפר שילה שהוא מארגן מפגש ראשון של כל חיילי המחלקה שלחמו ב-7 באוקטובר.
החיילים שלך תמיד יישארו החיילים שלך, הערתי.
שילה מחבק את סרגיי, שיושב לידו על הספה. "מה זאת אומרת חייל שלי? הוא אח שלי! תראה מה זה: אני ממשפחה דתית מנתניה, הוא עולה חדש. איזו אינטראקציה יכולה להיות לי עם הבן אדם? אבל אני אוהב אותו כמו את אחי הקטן. מה שהוא יבקש ממני לעשות, אני אעשה בשבילו. תחשוב, היינו ככה צמודים אחד לשני באותו בוקר. אני מחפה לו על התחת והוא מחפה לי על התחת. הוא סומך עליי ואני סומך עליו".
וסרגיי זהוב השיער, שעלה לבדו בגיל 16 מאוקראינה (בגלל המלחמות, פה ובארץ מולדתו, לא ראה כבר ארבע שנים את משפחתו), ושעד גיוסו לצה"ל לא היה לו מושג מה זה גולני, אומר: "וואלה, חשבתי שאני לא אתחבר לאנשים האלה בשום צורה ואופן, ובסוף אתה יושב עם הבן אדם על סיגריה בשתיים בלילה. ולא אכפת לך שאתה הולך לקום למשימה עוד שעתיים. כי הוא צריך אותך. כי קשה לו פה, כי חברה שלו נפרדה ממנו. ויושבים ומדברים שיחת נפש. וזה מה שעושה את גולני. לא הסמל, לא התג, לא הכומתה – האנשים".
"האנשים", מסכם שילה.
סרגיי: "אנחנו בשטח השמדה. אמרתי, 'או שאנחנו זזים מפה, או שאנחנו מתים'. אני ועוד שני חבר'ה תפסנו את שילה, סחבנו אותו לאחד הבתים כשכדורים שורקים מעלינו, והמשכנו לטפל בו תוך כדי לחימה"
