על הספה בבית משפחת ברזילי במזכרת בתיה יושבות חמש נשים צעירות. יש משהו בגיל הזה, 21, שממלא את חלל החדר באנרגיה מתפרצת. אבל גם כשהן נקרעות מצחוק, ומתפרצות בלהט זו לדבריה של זו, ומשחזרות סיטואציות הזויות מהעבר, רובצת מעליהן עננה קודרת.
לכל אחת מהן יש חור בלב בדמותה של אושר שמחה ברזילי ז"ל, שנוכחת כאן אף שאיננה, ועל הקירות תמונותיה, במדים ובאזרחי, ונדמה שעוד רגע תצטרף לשיחה ותאמר, "רגע, אבל זה לא בדיוק היה ככה".
ובפגישה הזו, שנמשכה שעתיים וחצי, הן סיפרו על אושר האהובה והכריזמטית שהצליחה לגבש סביבה חבורה של 13 בנות ("היינו יחד בכיתה והפכנו לגוש אחד", אמרה גל זיו); ועל אושר הסמב"צית שניהלה את חמ"ל נחל עוז עד הרגע האחרון, גם כשהיה ברור שזה הסוף, וכיוון שהייתה היחידה עם טלפון נתנה לחברותיה להתקשר למשפחותיהן ולהיפרד; ועל אושר הגאונה וטובת הלב, שעזרה במתמטיקה לכל מי שהתקשתה, שלמדה מדעי המוח והתנדבה במד"א וטיילה וניגנה והייתה תמיד במרכז העניינים והצדיקה את שני שמותיה – אושר ושמחה.
וכל אחד מהן נזכרה ברגעים האישיים המיוחדים שלה עם אושר. למשל תמר גדעון, שסיפרה: "במשך שלוש שנים, אחת לכמה חודשים, אושר ואני היינו נוסעות עד רעננה כדי לעשות גוונים בשיער. וזה היה זמן טהור, רק של שתינו".
סליחה, אבל למה לנסוע ממזכרת בתיה עד רעננה כדי לעשות גוונים בשיער?
תמר צוחקת: "כי אושר החליטה ששם המספרה הכי טובה, ומי שאני שאסרב לזמן איכות איתה? אחרי שנהרגה צבעתי את השיער בחזרה לחום, כי זה כבר לא אותו דבר בלעדיה".
"מעטים האנשים שאתה יכול להגיד עליהם שהם טהורים במאה אחוז, שאין בהם טיפה של כוונה רעה, ואושר הייתה כזו", מעידה דנה לוטטי, עורכת במחלקת הדיגיטל של גלצ, שאף הכינה במסגרת שירותה בתחנה כתבה על אושר. "פעם אחת רבנו על איזו שטות ואמרנו: אולי צריך להתרחק קצת עד שיירגעו העניינים. 20 דקות אחר כך אמא שלה תיקי התקשרה אליי ואמרה: 'למה אושר בוכה? די, תשלימו. למה לריב?' לא ידעתי שזה כל כך נגע בה. ישר כתבתי לה: 'ברור שאני רוצה להמשיך להיות חברה שלך!"
2 צפייה בגלריה
הן היו בנות 19 כשאושר נפלה. עדיין ילדות. לכל אחת מהן על הזרוע קעקוע לזכרה של אושר. חלקן קעקעו את שמה וחלקן את המוטו שלה - “תמיד מחייכת” | צילום: יאיר שגיא
רובן חברות של אושר מכיתה ז', אבל מעין משה צועדת איתה מאז הגן. "מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי את אושר. היא הפכה להיות אחותי. באות אליי אחרי בית ספר, אמא שלי כבר יודעת שהיא אוהבת מוקפץ, מכינה לה מראש מוקפץ. היא הייתה הצמד שלי בכל דבר, אם זה לטוס לחו"ל, טסנו יחד פעמיים, ואם זה תחפושות משותפות בפורים – איש הים ונער הפלא מבובספוג, או חדי-קרן".
במשך שבוע הוגדרה אושר כנעדרת עד שזוהתה גופתה. גל, שהוקפצה לעוטף במסגרת תפקידה הצבאי, לא שוחררה להלוויה ולשבעה. "ראיתי את הלוויה בלייב, בווידיאו של אחת החברות", היא מספרת. "הגעתי רק בשלושים. ומאז, בכל פעם שהייתי מגיעה ישר מהבסיס, תיקי הייתה רואה אותי במדים ומתחילה לבכות. הרגשתי שאנחנו מעציבות אותה".
תיקי: "כשהן פה זה עושה לי טוב. לאושר כבר אין עתיד, אבל הן חלק מהעבר שלה, וכל מי שהוא חלק מהעבר של הבת שלי הוא חלק מאיתנו. הכנסתי את עצמי לקבוצה שלהן בווטסאפ במקום אושר ואנחנו בקשר יומיומי. בכל אחת מהן יש משהו מאושר, וכשאני רואה אותן צומחות ומשתחררות, אני שמחה בשבילן. מה שכבר לא יהיה לי עם אושר, לי יש לי איתן. אמרתי להן: 'אני אלווה אתכן בחתונות, עם הילדים, הכל".
תמר: "כשנכנסתי לזוגיות חדשה, ואושר כבר לא הייתה, הבאתי את חבר שלי לתיקי כדי שתאשר אותו".
תיקי: "בכל דבר שהן היו משתפות את אושר, עכשיו הן משתפות אותי. בכל דבר שהיו מתייעצות עם אושר, הן מתייעצות איתי".
הן היו בנות 19 כשאושר נפלה. עדיין ילדות. לכל אחת מהן על הזרוע קעקוע לזכרה. חלקן קעקעו את שמה וחלקן את המוטו שלה - “תמיד מחייכת”. "לפני אושר, מעולם לא איבדתי מישהו קרוב", אומרת יובל חניה. "לא סבא, לא סבתא. האדם הראשון שאיבדתי זו אושר. הפעם הראשונה בחיים שהייתי בהלוויה זה בהלוויה של אושר. לפעמים אנשים אומרים לי 'אתן רק חברות שלה. לא משפחה'. הם לא מבינים את הקשר שהיה בינינו".
וכשדיברו על אושר, הן סיפרו את סיפורו של דור שרבים ממנו איבדו במלחמה חברות וחברים. "הילדות שאתה רואה פה, אחרי שאיבדו חברה שהשאירה כזה חותם, לא יכולות לבייש את הפירמה", אומרת תיקי. "אני מבטיחה לך שבעוד עשור תמצא פה רופאה ועורכת דין ומדענית ומה לא. אם הדור הזה, שהציל אותנו במלחמה, ימשיך את הדרך של החברים שנפלו, יהיה לנו עולם טוב יותר".
הן היו בנות 19 כשאושר נפלה. עדיין ילדות. לכל אחת מהן על הזרוע קעקוע לזכרה של אושר. חלקן קעקעו את שמה וחלקן את המוטו שלה - “תמיד מחייכת”
