ב-7 באוקטובר 2023 היה מיכאל ורדה (22) בהכשרה של חיל השריון בשיזפון. הוא וחבריו הוקפצו מבתיהם כדי להכין את הטנקים למלחמה. "המ"פ שלנו, גיא נזרי, עמד מולנו ואמר: 'חבר'ה, הולכת להיות מלחמה רצינית מאוד. אנחנו ניכנס בעזה בכל הכוח ואנחנו ננצח. מבחינתי, אתם כבר לוחמים לכל דבר. אבל זה לא יהיה קל. תסתכלו ימינה ושמאלה, על חברים שלכם. כנראה שאנשים פה ייהרגו'. הוא לא אמר את זה כדי להוריד לנו, אלא כדי שנבין את גודל האירוע. זרקנו את הטלפונים לצדדים ושעטנו אל הטנקים".
שנה אחר כך, ב-19 באוקטובר 2024, נפצע רב-סרן גיא יעקב נזרי ז"ל אנושות בקרב בצפון רצועת עזה. כעבור תשעה ימים מת מפצעיו. סמ"ר איתי פוגל ז"ל, שעמד לצד מיכאל באותה שיחת מ"פ, נפל ברפיח. "יש לי יותר מעשרה חברים בבתי העלמין הצבאיים", אומר מיכאל, תושב ירושלים.
רועי מור (23) מראשון-לציון כבר היה אז סמל מחלקה ותיק בגדוד 890 של הצנחנים. "7 באוקטובר היה השבת האחרונה שלי בצבא. הייתי אמור לצאת לחופשת שחרור ארבעה ימים לאחר מכן". את השבת ההיא סגר הגדוד בנבי-מוסא שבמדבר יהודה, במסגרת אימון. משם הוקפצו לעוטף.
רז יניני (21) מבאר-שבע התגייסה במארס 2023, הוכשרה כסיירת מג"ב והוצבה בעיר מגוריה. "התפקיד שלנו היה לסייר רגלית בעיר ולאבטח מקומות הומי אדם". ב-6 באוקטובר 2024, לקראת יום השנה הראשון למלחמה, היו רז וחברותיה במשמרת שגרתית בתחנה המרכזית בעיר. בשעה 14:25 השתנו חייה לתמיד.
נפגשנו בבית הלוחם בתל-אביב, בחדר הישיבות של ארגון נכי צה"ל, שני צעירים וצעירה שבנסיבות אחרות כנראה לא היו נפגשים מעולם. שלושתם נושאים את צלקות המלחמה. שלושתם מתמודדים עם תלאות השיקום. ושלושתם, גם ברגעי הכאב והפחד, דאגו קודם לשלום חבריהם ופקודיהם.
ב-7 באוקטובר, בוקר שמחת תורה, בסביבות 11:00, הגיע רועי עם 19 לוחמים לכיכר סעד והקים עם כוח של יהל"ם נקודת ריכוז פצועים. מפקד הצוות ושאר הלוחמים יצאו להילחם בבסיס נחל עוז. "בארבע אחר הצהריים", משחזר רועי, "אני מקבל טלפון מקמב"צית הגדוד: 'חמש דקות נסיעה ממך יש קיבוץ שנקרא בארי, יש לנו הרוג ושלושה פצועים מפלוגה מקבילה. אתה הכוח היחידי שזמין. תגיעו לשם'".
שני לוחמים איבד גדוד 890 בבארי: סמל-ראשון אלי (ולנטין) גנסיה וסמל אריאל אוחנה זכרם לברכה. רועי נפצע בצהרי יום ראשון, 8 באוקטובר, בהיתקלות עם מחבלים בקיבוץ. "קליע אחד נכנס לתוך הכבד וקליע נוסף פגע לי בירך. בדקה וחצי שאחרי הפציעה עוד המשכתי לצעוק פקודות".
הוא פונה במצב אנוש לבית החולים איכילוב בתל-אביב. "אני מתעורר אחרי חמישה ימים מחובר לצינורות. בהתחלה לא יכולתי לדבר, אז הביאו לי לוח מחיק. השאלה הראשונה שלי הייתה אם כל החיילים שלי בריאים ושלמים".
אתה מתעורר בטיפול נמרץ וזו השאלה הראשונה שלך?
"כן. כשיצאנו לקרב אמרתי לעצמי, 'יש לי 19 חיילים שאני צריך להחזיר הביתה בשלום, ימות העולם'".
אחרי אשפוז ממושך וחמישה חודשי שיקום, רועי הוא אדם חדש. חזר מטיול של חצי שנה בדרום אמריקה, רץ שישה–שבעה קילומטרים בשבוע, עובד בעמותה של פצועי מלחמה ומספר את סיפורו בהרצאות בארץ ובחו"ל. יש לו אפילו אתר משלו – roeymor.com. בימים אלה הוא מתחיל לימודי מינהל עסקים ויזמות באוניברסיטת רייכמן.
רז נפצעה מכדורי מחבל בדואי-ישראלי, שירד מאוטובוס בתחנה המרכזית בבאר-שבע. "קיבלתי שלושה באזור הירך והאגן ועוד אחד בכתף, סנטימטר מהעורק. דרכתי את האקדח ואיך שכיוונתי אותו למחבל, מישהו דפק לו כדור בראש והוא נפל מולי. אני מסתכלת הצידה ורואה את החברה הכי טובה שלי, שירה סוסליק ז"ל, שוכבת על הרצפה. שמתי יד על הפה שלה כדי לבדוק אם נושמת. בדיעבד, אלה היו הנשימות האחרונות שלה".
הן היו צוות של שש שוטרות. שירה נהרגה ועוד ארבע נפצעו. "הגיעו שוטרים ושאלו אותי איך אני מרגישה. אמרתי, 'ירו בי, אבל זה לא משנה עכשיו. איפה כל הבנות?' שוטרת באה אליי ואמרה: 'את חייבת להתפנות לבית חולים'. אמרתי לה: 'אני לא מתפנה לשום בית חולים עד שאני לא רואה את הצוות שלי בעיניים'. כשהתעוררתי בסורוקה אמרתי: 'אני רוצה לראות אותן'. קראו לפצועות האחרות שאראה שהן בסדר. שאלתי מה עם שירה ולא ענו לי".
רק אחרי כמה ימים בישרו לה שחברתה נרצחה. "צרחתי, ביקשתי שכולם ייצאו מהחדר וישאירו אותי לבד". מאז היא בקשר עם משפחתה. "סיפרתי להורים שלה איזו לוחמת ומנהיגה היא הייתה".
מיכאל, מפקד טנק בגדוד 9, נפצע מירי צלף כשיצא עם הצוות שלו לחלץ טנק אחר שנתקע בשטח מאוים. "קיבלתי כדור בחזה וכדור ביד. אבל באותו רגע מה שהיה חשוב לי זה לוודא שכולם בסדר. אתה מכיר אישית את המשפחות של החיילים שלך ואתה לא רוצה לבקר אותן בשבעה. זה היה הפחד הכי גדול שלי. שמחתי שאני זה שקיבל את הכדור ולא התותחן שלי".
הפעילות בבתי הלוחם היא חלק בלתי נפרד מהשיקום, ולא רק בהיבט הפיזי. "זה מוציא אותי מהדיכאון של להיות בבית בזמן שחברים שלי במילואים, נלחמים בעזה", אומר רועי.
מתחילת המלחמה הצטרפו לפעילות בבתי הלוחם אלפים רבים של פצועים חדשים, רבים מהם, כמו רועי, רז ומיכאל, בתחילת דרכם בחיים. "הם פוגשים כאן גיבורות וגיבורים שחוו חוויות דומות". אומר יו"ר ארגון נכי צה"ל, עו"ד עידן קלימן, שנפצע בשנת 1992 כלוחם גבעתי בהיתקלות עם מחבלים בחאן-יונס. "אני, שנפצעתי לפני שנים רבות, יודע עד כמה חשובים החיבוק הראשוני, הכתף התומכת והדוגמה האישית. ולכן הדור שלנו, הוותיק יותר, ניצב לצד הדור הצעיר, מאמץ אותו אליו, מכוון, מלווה ומעביר הלאה את הערכים, הניסיון והתקווה. זו לא רק שליחות, זו חובתנו".
על המפגש הבין-דורי הזה מספר רועי: "חבר'ה בני 35, 36 או 37 מבקשים שאספר להם על הפציעה ואומרים: 'שמע, זה לא מה שאנחנו עברנו. כל הכבוד'. הם נותנים לי תחושה של 'וואלה, זילזלנו בדור שלכם, אבל הוכחתם את עצמכם ביג-טיים'".
שלושתם נושאים את צלקות המלחמה. שלושתם מתמודדים עם תלאות השיקום. ושלושתם, גם ברגעי הכאב והפחד, דאגו קודם לשלום חבריהם ופקודיהם. רז יניני: "אמרתי, 'ירו בי, אבל זה לא משנה עכשיו. איפה כל הבנות?'"
