אחרי שחרורו החל מאור יחזקאל לעבוד כמאבטח במשרד ממשלתי בירושלים. שאלתי אותו האם סיפר בראיון העבודה שהוא בוגר הקרב בבסיס נחל עוז, שהיה צמוד לסמג"ד 13 כשזה קיבל כדור בראש, שגרר אותו תחת אש למקום בטוח יחסית, שתפס מיד פיקוד על הכוח.
מאור ענה: "לא סיפרתי. אני לא אוהב להתהדר במה שעשיתי. כל מי שלחם באותו יום הוא גיבור. אז אני הצלתי את הסמג"ד וההוא הרג עשרה מחבלים ומישהו אחר חילץ את חבר שלו". כיוון שלא סיפר לאיש, בערב יום הזיכרון האחרון שובץ מאור למשמרת ולא יכול יהיה לפקוד את קברי חבריו שנפלו.
למרות זאת הסכים מאור להתראיין. כי הוא מבין את חשיבות המעשה שעשה. וההבנה הזו התחדדה ביציאה הראשונה מעזה, כשנסע עם חבריו לבקר בבית החולים שיבא את הסמג"ד, רס"ן ניר בוימפלק. "אמא שלו בכתה ואמרה: 'תודה שהצלת לי את הבן'. זה לא מובן מאליו כי אתה רואה אותו על כיסא גלגלים, לא יכול לדבר. ועדיין מודים לך שהצלת אותו. ואתה אומר לעצמך – יש לו משפחה, יש לו ילדים, איזה כיף שהצלחתי – שהצלחנו - להציל אותו. רק לראות את החיוך שלהם במקום לראות אותם בוכים ליד הקבר שלו, זה שווה הכל".
האמנת שיישרוד?
"ראיתי אותו נלחם על חייו במשך שמונה-תשע שעות, כשסביבנו עשרות מחבלים, עד שהימ"מ חילצו אותו. אז היה לי ברור שישרוד. הוא אריה".
איך נראה גיבור? כאחד האדם. ובכל זאת, פניו של מאור מספרות את מה שעבר וראה ועשה ואיבד – ב-7 באוקטובר, בלחימה בעזה, בתמרון בלבנון. והפנים האלה, של ילד שהפך כהרף עין לגבר, הן פניו של דור הלוחמים הזה.
בן 22 מהיישוב אדם שבחבל בנימין, האמצעי מבין חמישה אחים ואחיות, התגייס ליחידה הרב-ממדית ורגע לפני סיום ההכשרה נפצע בברך ועבר לגולני. סיפור גבורתו וגבורת חבריו לחפ"ק ב-7 באוקטובר יכול למלא ספר עב-כרס, תקצר היריעה מלפרט אותו כאן. אבל לא פחות חשוב הוא סיפורו של הגדוד שספג את המהלומה הקשה ביותר בשבת הארורה – 42 הרוגים – וקם על רגליו.
"את השבת הראשונה שאחרי 7 באוקטובר עשינו בצומת סעד", מספר מאור. "אנשים מאוד-מאוד כאב להם, היו מאוד מתוחים וכל בום העיר אותם. ואז ישבנו לארוחת שישי, ותומר המג"ד (סא"ל תומר גרינברג ז"ל) אמר לנו שאנחנו גולני, ושאנחנו נקום מזה, ושהלוחמים שנפלו מסתכלים עלינו מלמעלה ושאסור לנו להישבר כי אנחנו דור הניצחון, כמו הדור של מלחמת יום כיפור. ופתאום כל הגדוד היה באווירה אחרת, וכולם שרו ביחד את 'לנצח על מלאכת בית ה'', והיו שם עוצמות שבאצטדיון כדורגל לא ראיתי".
הייתה אווירה של "בואו ניכנס כבר לעזה"?
"בטח. בואו ניכנס, נגמור אותם. כמה ימים אחרי 7 באוקטובר אני מדבר עם חברים שלי מחטיבות אחרות. אמרו לי, 'מה, אתם נכנסים לעזה אחרי מה שקרה לגדוד'? אמרתי להם, 'מה זאת אומרת? ברור שאנחנו נכנסים לעזה, אנחנו גולני'. אמרו לי, 'אתם מטורפים'".
ב-12 בדצמבר 2023, כשלחם הגדוד בשג'עיה, הוקפץ מאור לזירת אירוע רב-נפגעים. "קיבלנו דיווח שגם תומר המג"ד נפגע. חברנו לצוות הניוד שפינה את הפצועים והם ביקשו שאעזור להם להרים אלונקות. אני ניגש לאחת האלונקות – וראה את תומר שוכב עליה. מישהו, רופא או פרמדיק, שם לו אצבע על העורק של הצוואר ומתרומם עם פרצוף של: די, נגמר. באותו רגע אתה מקבל כאפה של החיים. ואתה לא מאמין שזה קרה לתומר, שהיה מודל לחיקוי לכל אחד בגדוד. זה היה נר שישי של חנוכה, וכשהדלקנו נרות בחפ"ק כולנו היינו בשקט, בבאסה. עד ששראל הסמג"ד, אחיו של רס"ן בניה שראל ז"ל שנפל בצוק איתן, אמר לנו, 'אין מה לעשות, זו מלחמה. אם כבר למות, תומר היה מעדיף למות במלחמה'. ואז התחלנו להרים את המורל. ושרנו שירי חנוכה. והמשכנו הלאה. כי אין ברירה. אין לנו ארץ אחרת".
"אמא שלו בכתה ואמרה: 'תודה שהצלת לי את הבן'. זה לא מובן מאליו כי אתה רואה אותו על כיסא גלגלים, לא יכול לדבר. רק לראות את החיוך שלהם במקום לראות אותם בוכים ליד הקבר שלו, זה שווה הכל"
