בחודשים הראשונים למלחמה מצא את עצמו סרן איימן שומרי בסיטואציה מתסכלת. בזמן שחבריו נלחמו, הוא נדרש להמשיך בהכשרת טירוני גדוד 51 של גולני, שהתגייסו חודשיים קודם לכן.
"כבר ב-7 באוקטובר עברנו למתכונת של הכשרה מזורזת, כי לא ידענו מתי יפעילו אותנו", מספר איימן (25), שהיה אז מ"פ בבסיס האימון החטיבתי. "המשמעות היא להתאמן בלי הפסקה. אחרי ארוחת שישי יורדים למטווחים, ובשבת בבוקר קמים ועושים אימוני פרט וחוליה. כל השירות חיכיתי לעשות את מה שהוכשרתי והתאמנתי לקראתו, וכשפורצת מלחמה אני רוצה להגן על הבית ולא להיות מפקד בהכשרה.
1 צפייה בגלריה
("זה דור חכם מאוד, שלא עושה כי אומרים לו לעשות, אלא כי הוא מאמין בזה". שומרי | צילום: אלבום פרטי)
"ואני רואה את חברים שלי נכנסים לעזה, וכל הזמן אני מקבל עוד ועוד בשורות קשות: חברים מגדוד 51, שהיה באותו בוקר על הגדר; חברים מקורס מפקדי פלוגות; חבר'ה שהיו שנה מעליי או מתחתיי בפנימייה הצבאית בחיפה; המ"פ שלי מבה"ד 1, רס"ן עידו שני ז"ל; רס"ן עידו יהושע מ-669, שהייתי הסגן שלו כמ"פ רובאית בגדוד; רס"ן אריה צירינג ז"ל, מפקד פלגה בעוקץ, שהיה איתי בצוות בקורס קצינים. עד עכשיו ספרתי 35 חברים שאיבדתי במלחמה".
התחושה הזו הייתה משותפת גם למפקדים תחתיו. "בא אליי מ"כ, או סמל, או מ"מ, ואומר לי: 'אני לא מסוגל להיות פה. אני רוצה להילחם עם החברים שלי'. ואני עונה לו: 'אני מבין אותך, אתה אחלה גבר. תאמין לי שאני רוצה להיכנס לעזה לא פחות ממך. אבל המח"ט הדגיש שכרגע צריכים אותנו פה, בבא"ח, להשקיע את המאה אחוז כדי להפוך את הטירונים האלה ללוחמים. ואז ניכנס איתם לעזה".
לא יכלו להביא במקומכם קציני מילואים שגדלו בגולני?
"כבר אז הבינו שהמלחמה תהיה ארוכה ואם תביא עכשיו אנשי מילואים, לא בטוח שהם יעשו את ההכשרה בצורה הכי מקצועית שיש. כשאתה מדבר עם מג"ד 51 או עם המח"ט הוא אומר לך: 'אני צריך את הלוחמים האלה כמה שיותר טובים, וזה יותר חשוב לי עכשיו מעוד מ"פ בשטח".
בסוף זה השתלם: הפלוגה של איימן סיימה הכשרה ונכנסה לעזה כפחת"ק (פלוגת חשיפה-תקיפה), הכפופה באופן קבוע לגדוד השריון 82 של חטיבה 7. "גולני כבר עלו לצפון, אבל חטיבה 7 נשארה בעזה. נכנסתי עם הפלוגה לחאן-יונס בפעם הראשונה וזה היה מטורף. להסתכל אחורה ולראות כמעט מאה לוחמים שהכשרתי הולכים אחריי לקרב. אני לקחתי אותם מהבקו"ם, ילדים שסיימו בית ספר. כל מה שהם יודעים זה באחריותי, וכל מה שהם לא יודעים זה גם באחריותי. אני אחראי לחיים שלהם, ואני חייב להחזיר אותם בשלום, ואני חייב גם לעמוד במשימה. זה לא פשוט".
במשך כחצי שנה לחמה הפלוגה שלו ברצועת עזה, מדלגת בין חאן-יונס, שג'עייה, ג'באליה ומקומות נוספים. למעט שני פצועים בתאונה מבצעית, לא היו לו נפגעים. "היה לי לוחם שנהרג מפיצוץ מטען אחרי שכבר סיימתי תפקיד, דנילו מוקנו ז"ל. הוא יישאר חלק מהפלוגה שלנו לנצח".
לקראת התמרון בלבנון עלתה הפלוגה צפונה עם גדוד 82. "נכנסנו ללבנון בכניסה הראשונה, למרחב שבין כפר כילה לאל-עדיסה. כניסה שנייה למרכבה, שם היינו תקופה יחסית ארוכה, וכניסה שלישית לפאתים הרחוקים של חולה. יצאנו מלבנון ביום שישי, וביום ראשון סיימתי תפקיד. אחרי שהגשמתי את החלום שלי, להיות מ"פ בגולני בלחימה, החלטתי להשתחרר".
במארס השנה פשט את מדיו, יצא לטיול במזרח, והוא מתכנן ללמוד מדעי המחשב. למשפחתו תישאר נציגות מכובדת בחטיבה החומה: דודו של איימן הוא אל"מ איוב כיוף, מפקד שלדג לשעבר והמח"ט הבא של גולני.
אנחנו יושבים בבית הוריו בכפר הדרוזי עספיא. גם כאזרח, איימן גאה בדור הלוחמים שהכשיר ושהוביל לקרב. "זה דור חכם מאוד, ששואל שאלות. הוא לא עושה כי אומרים לו לעשות, אלא כי הוא מאמין בזה ומבין את התמונה הגדולה; דור שנושך שפתיים ומוכן לשלם את המחיר הכבד ביותר בשביל המדינה ובשביל החברים. לא בגלל שהוא מיוחד, אלא מפני שנקלע לסיטואציה. ואני מאמין שגם בעוד מאה שנה, אם נצטרך להילחם, יהיה פה דור של גיבורים. כי זה הבית שלנו, ואף אחד לא יזיז אותנו מפה".
"בא אליי מ"כ, או סמל, או מ"מ, ואומר: 'אני רוצה להילחם עם החברים שלי'. ואני עונה: 'תאמין לי שאני רוצה להיכנס לעזה לא פחות ממך. אבל כרגע צריכים אותנו פה, בבא"ח, להשקיע את המאה אחוז כדי להפוך את הטירונים האלה ללוחמים. ואז ניכנס איתם לעזה'"
