מסיבה לא ברורה נשטף עולם הקולנוע בשנים האחרונות בסרטים על מנצחי תזמורות, ובהם "טאר המנצחת", "המאסטרו" ו"מאסטרו" (שהם שני סרטים נפרדים, ואף אחד מהם אינו על צביקה פיק). לא ניכרת עלייה בפופולריות של מוזיקה קלאסית, אבל בעידן הפוסט-אמת נראה ש"מנצח" הוא עדיין מקצוע שמשדר משהו נשגב, מגע אלוהי, והסרטים הללו הם קצת על אלים שמתהלכים בינינו ונגררים לרצפה, או לפחות לחיים עצמם.
"תזמורת המצעדים" מצטרף לחבורה הזו מהצד הקליל יחסית. זו מלודרמה קומית צרפתית, קצת סבונית, העוסקת במנצח עדין נפש (בנז'מין לוורן) המגלה שהוא חולה בלוקמיה. מכאן מתרחשים שלושה טוויסטים מסעירים, והסרט מתייחס אליהם בהומור: מתברר שהוא מאומץ; יש לו אח שהוא לא הכיר (פייר לוטן), שגר בעיר ענייה ורואה בעצמו לוזר למרות כישרונו המוזיקלי; ודווקא הוא תורם לו מח עצם ומציל את חייו. תוך שימוש בקלישאה העלילתית של "אחים אובדים", הסרט מעמת בין שניהם, "הווינר" ו"הלוזר", ובעיקר נכנס לתהיות שלהם "מה היה קורה אילו". האם היותך מנצח גדול זה עניין של גאונות, או מזל או המקום שבו נולדת? ואותו דבר אם חייך מרגישים פספוס מתמשך.
אל דאגה, השאלות כבדות המשקל הללו לא משמשות את הבמאי הצרפתי עמנואל קורקול כדי להעמיק או להטריד. ובכלל, "תזמורת המצעדים" הוא קצת קלישאה של "סרט צרפתי נחמד", כזה המכוון בעיקר לקהל מבוגר: סרט עשוי היטב בכל נדבכיו (בעיקר במשחק), אבל לרגע לא מסעיר במיוחד. הוא מזכיר את הלהיט הגדול ביותר בז'אנר הצרפתי-חנפני הזה – "מחוברים לחיים", שגם הוא עסק בקשר בין שני גברים הפוכים לכאורה, אחד מ"האליטה" והאחר מ"עמך".
באופן אישי העדפתי יותר את "תזמורת המצעדים", קודם כל בגלל ההופעה הנהדרת של לוטן וגם בגלל השימוש במוזיקה, שהוא יפה, גם אם בסיסי. אבל ככל שהסרט מתקרב לסוף, הוא נעשה דביק וטיפה ילדותי, כאילו היוצרים חשו שיש ליצור כאן בכוח "חביב קהל" (והסרט בהחלט זכה בכמה פרסי "חביב הקהל"). לא נורא. בסך הכל, חוויה חביבה. אפשר לראות.
