טורבינות ענקיות, דוכנים שמציעים פיתה עם לאבנה, עלי גפן ושמן זית, שלטים שמפנים לקטיף דובדבנים (בעונה), פרות שמשוטטות בגבעות ירוקות ולא מעט בסיסי צה"ל – זה מה שמחכה למי שעושה את הדרך לאצטדיון של בני ממב"ע ברמת הגולן, הקבוצה המאוחדת של היישובים הדרוזיים. מי שאוהב את התמהיל הזה ייהנה מהביקור במגרש הצנוע אך חדש ומודרני של הקבוצה שנושאת עימה פצע כואב, אבל גם חלום.
בני ממב"ע מוכרת כקבוצת כדורגל מליגה ב' שמייצגת ארבעה יישובים (מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא), אך מאז ה-27 ביולי 2024 שמה נקשר לטרגדיה הנוראית שבה טיל שירה חיזבאללה פגע במגרש כדורגל במג'דל שמס וגרם למותם של 12 ילדים ובני נוער ופצע 34 נוספים. שלושה מהנערים שנרצחו במתקפה שיחקו במחלקת הנוער של המועדון. התמונות המזעזעות מהמגרש, המקום גדוש שמחת החיים ורוח הנעורים שהפך לזירת מוות והרס, טילטלו את הציבור הישראלי והפכו לצלקת שבני ממב"ע סוחבים עימם בכאב. במועדון לא נשברו ומתוך הכאב ידעו לקום מהאסון ולצאת למסע ארוך של שיקום.
"משפחה גדולה ומאוחדת"
האצטדיון של בני ממב"ע בבוקעתא, שם נערך משחק הגביע מול שמשון ת"א (ליגה א'), נמצא במרחק נגיעה מהחרמון. שבע דקות נסיעה ואתם בפסגה הגבוהה במדינה. הנופים בעלייה אליו וגם ממנו מרחיבי לב והופכים את המתקן לאחד היפים בארץ, לא רק בליגות הנמוכות. אבל לא רק נוף, מזג אוויר ופסטורליות: יש כאן חדרי הלבשה חדשים, משרדים מסודרים ודשא ירוק משובח מול הר מושלג. קשה שלא להתאהב במקום.
שחקני שמשון, שהראו מקצוענות מהי, ישנו לילה קודם ברמת הגולן כדי להגיע רעננים להתמודדות. עוד לפני שריקת הפתיחה הספיקו לערוך תפילת מנחה במדרגות הכניסה לדשא. המשחק נפתח בצורה שקולה, אבל טעות בהגנת ממב"ע סידרה למישל חורי מצב נוח והאורחים עלו ליתרון 0:1, שנשמר עד להפסקה.
מאמן ממב"ע ווג'די קיש כבר ראה דבר או שניים בקריירה שלו. לפני שבע שנים הוביל את הקבוצה למפגש לוהט עם מכבי ת"א בסיבוב ח' בגביע, ואפילו החזיק מולה מעמד 70 דקות לפני שקבוצתו נפלה מהרגליים והפסידה 3:0. הוא ירד כעוס לחדר ההלבשה.
על רקע הפסטורליה הכללית, אי-אפשר היה לפספס את צעקותיו על השחקנים: "אני הגעתי עם ממב"ע לסיבוב ח' וכמעט עד שמינית הגמר. המועדון שרף את הדשא! איפה הלחץ? איפה הרצון? אני רוצה שתעשו מה שאני והשחקנים ששיחקו איתי עשינו – תחוו את זה. זה החלום שלכם! אם תגיעו לרגע כזה תודו לי כל החיים, אני מבטיח לכם". אדהם רבאח, הספונסר והשותף לדרך, שנכנס לחדר ההלבשה על כיסא גלגלים, הוסיף: "אתם חייבים להיות קרובים יותר אחד לשני. כל אחד פה נלחם בשביל השני. רק כך ננצח".
זה לא כל כך עזר. בן רייכרט, שבעבר היה שחקן המריבה בין מכבי להפועל ת"א ויועד לגדולות, נכנס כמחליף בשמשון ת"א עם פתיחת המחצית השנייה, אבל מי שהכפיל את היתרון היה הראל אקובס. 0:2 לשמשון, וחלום הסינדרלה של ממב"ע ייאלץ לחכות.
קיש ירד מאוכזב אך שמר על ספורטיביות ואופטימיות: "מהות המועדון כבר מזמן לא נמדדת רק בתוצאה, אנחנו באים לדרך ארוכה. ברור שאנחנו רוצים להצליח ולנצח כל משחק, אבל אם שמת לב יש פה עשרות ילדים מכל רמת הגולן שבאים לראות אותנו. אנחנו רוצים להנחיל דרך של אחדות בין דרוזים ליהודים, דרך של ספורט ואחווה משותפת. זו המטרה העיקרית של המועדון שלנו. בני ממב"ע זו קבוצה של הגולן. בוקעתא, מג'דל, אודם, אלרום. כולנו משפחה אחת גדולה ומאוחדת".
"הטרגדיה חיברה אותנו"
את הלהט של קיש, מורה במקצועו, אי-אפשר לפספס. הוא ורבאח הקימו את המועדון לפני עשר שנים, והחזון שלו – שמחבר ערכים וספורט – בוער בו בלי הפסקה. הצעידה במסדרון שמוביל לחדרי ההלבשה באצטדיון מלווה ברגע מצמרר שבו הנשימה נעצרת: ממש בכניסה ניצבת פינת הנצחה ל-12 הילדים שנרצחו בפגיעת הטיל ההוא. התמונות, החיוכים והחולצות מהווים תזכורת קבועה לטרגדיה שפקדה את המקום. אנשי ממב"ע רוצים שכל ילד וילדה יכיר את הסיפורים, את הפנים והשמות של מי שכל חטאם היה האהבה למשחק, לכדורגל, לספורט. ילדים שבאו למגרש כדורגל והפכו לקורבנות המלחמה.
כאמור, בין ההרוגים היו שלושה ששיחקו במחלקת הנוער של בני ממב"ע: ג'ון וודיע איברהים (12), חאזם אכרם אבו סאלח (15) ואמיר רביע אבו סאלח (16). גם שתי שחקניות כדורסל צעירות – איזל נשאת איוב ואלמה אימן פח'אלדין – איבדו את חייהן ביום הארור ההוא.
תרוות רבאח נזכרת ברגע שבו שמעה את הפיצוץ, בזמן שבנה נוואר היה על המגרש: "זה היה יום שבת מתוח. נוואר אמר לי שהוא הולך לשחק עם חברים. ב-18.18 שמענו פיצוץ. מישהי התקשרה ואמרה שנפל טיל במגרש. הייתי בטוחה שאיבדתי את הבן שלי. ואז שמעתי את הקול שלו: 'אמא, ניצלתי, אני בסדר. אל תבואי לפה'. כמה דקות אחר כך הוא חזר הביתה פצוע עם רסיסים, אבל חי. תודה לאל".
נוואר עצמו משחזר את רגעי האימה: "הייתי עם אמיר אבו סאלח ז"ל. התחלנו חימום בדיוק במקום שבו נפל הטיל. יצאתי להביא כדור שברח – וזה הציל לי את החיים. הייתי חמישה מטרים מהמוות. שלושה חברים קרובים שלי נהרגו. זה יישאר איתי לכל החיים. עברנו סדנאות טיפוליות וזה עזר לי להשתקם. איבדתי חברים קרובים, אבל המועדון היה איתי בכל צעד".
החברים שאיתו באצטדיון, ששרדו גם הם את הטרגדיה, משתפים במה שעבר עליהם. "אני נפצעתי קשה באירוע הזה, איבדתי שתי אצבעות", מספר סיראג' אבו סאלח (16). "שלושה חודשים לא יכולתי לשחק. היום אני משתקם וחוזר בכל הכוח". חברו ניל אבו זייד (15) מוסיף: "פה זה לא רק מועדון כדורגל. זו משפחה. האירוע הטרגי חיבר אותנו יותר מתמיד. המועדון לא עזב אותנו לרגע".
"לחבק את הילדים"
מרגעים קיצוניים כאלה אפשר לקרוס, אך בממב"ע בחרו לעשות בדיוק ההפך - לצמוח. מיד אחרי האסון החליטה ההנהלה להרחיב את הפעילות ולהוות בית חם שיחנך לספורט ולאהבת הזולת.
"ביום שבו נפל הטיל היו לנו שש קבוצות. החלטנו לפתוח עוד קבוצות, לחבק את כל הילדים", מספר מנהל הקבוצה, סאלח פרחאת. "השנה יש לנו 13 קבוצות, כולל קבוצה חדשה לנערות. זה נותן לנו כוח ומוכיח את הגיבוש. אנחנו בית חם לכל האזור – יהודים ודרוזים כאחד".
במקביל לכל הפעילות הענפה על המגרש ומחוצה לו, המועדון גם החל בבניית אנדרטה במגרש עצמו, שתהיה מוקד זיכרון שיחבר בין האבל והשכול בקהילה של רמת הגולן לחינוך, ספורט והמשכיות.
הגולן כבר סיפק לכדורגל הישראלי שמות גדולים שחתומים על תארים והישגים. אחד כזה הוא וויאם עמאשה, שזכה בגביע המדינה עם עירוני קריית-שמונה, שיחק במכבי חיפה ובהפועל ת"א. אחיו אסעד שיחק גם כן בליגת העל בקריית שמונה ולאחר מכן נדד לליגות הנמוכות, ולימים הפך למאמן במחלקת הנוער של בני ממב"ע.
"הכדורגל בגולן תמיד היה חלום גדול", מספרים אנשי המועדון. "אנחנו אולי קטנים, אבל יש לנו נשמה גדולה. כל ילד שעולה פה על הדשא יודע שהוא חלק ממשהו גדול ממנו".
היום, כמעט שנה ושלושה חודשים אחרי האסון, ממב"ע הגולן היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל. המועדון הפך לסמל של חוסן קהילתי, של שותפות יהודית-דרוזית, של חלום שגדל מתוך טרגדיה. "המועדון הזה הפך למשפחה של כל רמת הגולן", מסכם פרחאת. "אנחנו לא רק קבוצה: אנחנו חיים את הזיכרון, את הילדים שנגדעו, ובונים עתיד חדש. זה הכוח שלנו".
