העבודות המסיביות לבניית הרכבת התחתית ברחוב אלנבי בתל-אביב, שבעקבותיהן נסגרים חלקים מהרחוב הסואן לתנועה מסתירים עוד פרויקט שיפוץ ענק שאמור להחזיר לעיר תל-אביב עוד פיסה זוהרת מעברה. בית הכנסת הגדול, אחד המבנים ההיסטוריים והמפוארים בעיר, עובר בימים אלה שימור, שיפוץ ומתיחת פנים אחרי עשורים של דעיכה, והמבנה הגדול שעמד מוזנח בפינת אלנבי–אחד העם עומד לזכות בחיים חדשים.
במרכז השיפוץ: שימור אדריכלי מקיף, חיזוק מבני, ניקוי יסודי של חזיתות האבן, חידוש כיפת הענק והחזרת הוויטראז'ים המרהיבים לקדמותם, אבל בעיקר – הורדת העמודים החיצוניים שנוספו לו בשנות ה-60 וחיבור של המבנה המרשים לרחוב עם כיכר עירונית נעימה. אבל זה לא רק עניין של אסתטיקה, העירייה רואה בבית הכנסת לא רק נכס לשימור, אלא גם נכס קהילתי, תרבותי, עירוני. המקום שנחנך לפני מאה שנה צפוי להפוך שוב למוקד עלייה לרגל – לא רק למתפללים, אלא גם למוזיקאים, חוקרי תרבות, סקרנים, תיירים וכל מי שמחפש רגע של שקט, הוד והשראה בלב העיר.
כדי להבין מה כל כך מיוחד בבית הכנסת הזה צריך לחזור להתחלה. לימים שבהם כל תל-אביב הייתה עדיין רעיון.
תחילת המאה ה-20. העיר תל-אביב עוד הייתה שכונה מתפתחת בשם "אחוזת בית", עם דיונות, רחובות חוליים וחזון ציוני גדול. במהרה הבינו המייסדים: אין עיר בלי בית תפילה מרכזי. ב-1913 נבחר מגרש בשולי העיר הקטנטנה – על "דרך הים", שהפכה מאוחר יותר לרחוב אלנבי – וההחלטה נפלה: כאן ייבנה בית הכנסת הגדול.
לא סתם בית כנסת שכונתי, אלא מבנה ציבור של ממש: כזה שיבטא את כוחה של הקהילה היהודית החדשה בארץ ישראל. התכניות הראשונות היו צנועות יחסית, אבל ככל שהתעצבו – כך גם צמחו החלומות. בשנת 1924, אחרי תכנונים חוזרים, ואחרי שהתחלפו שני אדריכלים, נבחר האדריכל יהודה מגידוביץ', מי שהיה אז האדריכל הראשי של העיר תל-אביב, לתכנן את המבנה החדש בסגנון מונומנטלי, כמעט קלאסי: חזית סימטרית, כיפה עצומה במרכז, עמודים בסגנון קורינתי ותחושת הוד מזוקקת.
כשהבנייה יצאה לדרך, היה זה פרויקט גיוס תרומות עירוני של ממש. כל משפחה יכלה "לקנות" מושב בבית הכנסת בתמורה לתרומה, כך שהקהילה כולה נטלה חלק בהקמתו. לעיצוב המנורות, תשמישי הקדושה וחלונות הוויטראז' הוזמן זאב רבן, אמן ומורה בבצלאל, ששילב ביצירתו תמונות המייצגות את תחיית החברה היהודית בארץ ישראל. את הקונסטרוקציה, שהייתה מורכבת במיוחד בבניית הכיפה העליונה, תיכנן המהנדס ארפד גוט, שהתמחה בבניית גשרים ומבני בטון ופלדה. בין המבנים שתיכנן להם קונסטרוקציה בתל-אביב אפשר למצוא את בניין "קזינו גלי אביב" (אף הוא בתכנון מגידוביץ'), מגדל המים ברחוב מזא"ה והמרכז למיפוי ישראל בפינת הרחובות לינקולן ויהודה לוי.
הקמת הכיפה דרשה מאמץ מיוחד, גם כלכלי, אך למרבה המזל תרומה נדיבה מהברון רוטשילד – 3,000 לירות – הביאה ב-1928 להשלמת הפרויקט שלווה בלא מעט ביקורת חברתית: כיצד בונים בית כנסת מפואר בזמן שיש אנשים שאין להם מקום לישון.
היכל התרבות של הימים ההם
חנוכת בית הכנסת ב-1930 הייתה אירוע חגיגי וסמלי והוא הפך מיד למוקד דתי, קהילתי וחברתי. קיבלו בו את השבתות והחגים, קיימו בו חתונות מפוארות, ערכו אזכרות לאומיות לנפטרי מלחמות ולראשי ממשלה כמו לוי אשכול וגולדה מאיר. גם לא מעט אישי ציבור כולל דוד בן-גוריון עברו בו. הבימה העצומה, עזרת הנשים המוגבהת, האקוסטיקה המושלמת, כל אלו הפכו את המקום לא רק לבית תפילה, אלא למעין היכל תרבות יהודי בלב תל-אביב – כזה שאירח לאורך השנים מופעי חזנות, קונצרטים עם מקהלות ותזמורות, הרצאות פומביות ואף ערבי שירה בציבור.
המבנה עצמו שידר כל מה שתל-אביב שאפה להיות: מודרנית אך שורשית, אוניברסלית אך יהודית, קהילתית אך גאה. הוא תוכנן להכיל 800 מתפללים, והיווה את אחד ממבני הציבור הגדולים והמרשימים בעיר דאז. הכיפה הענקית, שנראתה מרחוק ככתר אבן, הפכה לסמל.
רגעים, סיפורים ואגדות
כמו כל מוסד תל-אביבי אמיתי, גם בית הכנסת הגדול ליקט סביבו שלל אנקדוטות. כך, למשל, ב-1936 התקיימה בו אזכרה ציבורית להרצל, בנוכחות רבבות. בשנות ה-40 וה-50 נערכו בו מופעי חזנות רבי-משתתפים עם חזנים מהשורה הראשונה בארץ ובעולם, בליווי מקהלות ותזמורות. במרוצת השנים הפך המקום לכתובת המועדפת לחתונות יוקרתיות, עם חופה מתחת לכיפה ענקית וניחוח של עולם ישן. הבניין אף היה חלק מהמאבק בבריטים, וב-1946 בחיפוש של הצבא הבריטי בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים נמצא במרתפי בית הכנסת מצבור נשק של ארגון הלח"י, שהוטמן כנראה ללא הסכמת הנהלת בית הכנסת.
ואז החלה הדעיכה. בסוף שנות ה-40 התפללו בו כ-800 מתפללים קבועים, ומאז ירד מספרם והפעילות שקעה. אזור אלנבי עבר שינויים משמעותיים – אוכלוסייה שהזדקנה ולא התחדשה, התפתחות של העיר צפונה, ופעילות מסחרית שהלכה ופחתה. בשנת 1969, במטרה להחיות את המבנה ולהתאימו לרוח הזמן, נערכו בבניין שיפוצים מרחיקי לכת, בתכנון האדריכל אריה אלחנני, שהוסיף בחזיתות המבנה קשתות ועמודי בטון, ובכך הפך את המבנה לבעל אופי מודרניסטי. העמודים והחומה שנוספה סביבו הרחיקו את בית הכנסת מהרחוב וניתקו אותו מהעיר והוא הלך ואיבד מזוהרו יחד עם כל רחוב אלנבי שהפך לעורק תחבורה ראשי וסואן. הבניינים סביבו הזדקנו, והאוכלוסייה השתנתה. הקהל הקבוע הלך ופחת, והתפילות השבועיות הפכו לדלילות. תחזוקת המבנה הייתה יקרה, ובמשך עשורים – לא מעט חלקים ממנו פשוט לא תוחזקו כראוי.
עם הזמן, המקום הפך לאנדרטה דוממת. תיירים היו עוצרים לצלם, תלמידים ביקרו במסגרת סיורים – אבל מעט מאוד תל-אביבים נכנסו בשעריו באמת. הוא היה יפה, חשוב, אך שייך לעבר. או לפחות כך זה היה נראה.
גבירותיי ורבותיי: מהפך
והנה, בעשור האחרון שוב משהו השתנה. הרחוב עצמו עבר מהפך: סביב בית הכנסת החלו לצוץ מסעדות, ברים, גלריות ודירות ששופצו למשעי. הרחבה שמול המבנה הפכה למוקד בילוי נחשק, כזה שמושך צעירים ותיירים כאחד. ובתוך כל זה – בית הכנסת הגדול נותר כאי נטוש של העבר, מבנה מהודר בעיזבונו וזו הייתה שאלה של זמן עד שיגיע גם תורו.
החל משנת 2016 קודמה תוכנית לשיפוץ בית הכנסת וסביבתו. עיריית תל-אביב-יפו, בשיתוף קרן תל-אביב ואיש העסקים פטריק דרהי, יצאה במיזם שיקום כולל למבנה. המימון לשיפוץ מגיע משילוב של תקציבים עירוניים, ותרומות פרטיות של גורמים המעוניינים בשימור המורשת היהודית בעיר. מדובר בפרויקט ענק, מעל 70 מיליון שקל לביצוע בלבד, שכולל עבודת תכנון רבת-שנים.
התוכנית אמורה להשיב לבית הכנסת את מראהו המקורי משנות ה-20 של המאה ה-20. יוסרו מסביבו שלוש מתוך ארבע הקולונדות וחומות הבטון שנבנו במסגרת הרחבתו ב-1969. הקולונדה המערבית תשוקם ותאכלס מרכז מבקרים שיציג את תולדות בית הכנסת, כיתות לימוד וחנות תשמישי קדושה. החניון שסביבו יהפוך לכיכר עירונית פתוחה שתחבר בין מקומות הבילוי לבית הכנסת. את המבצע מוביל האדריכל אורי פדן, המתמחה בשימור מבנים היסטוריים, יחד עם האחראים מטעם מחלקת השימור של עיריית תל-אביב – עדי רוז ומשה ממון. מהנדסי השימור הם שפר רונן מהנדסים ועל מלאכת השימור בפועל הופקדה חברת "קן התור", המתמחה בפרויקטים של שיקום מורשת. גלי יערי, מהנדסת במחלקת השימור של קן התור, מספרת: "שימור זה תחום שמחייב ענווה. אתה חושב שאתה יודע מה יש לך מול העיניים, אבל רק כשפותחים את הקיר – מתברר הסיפור האמיתי".
וכך באמת קורה: תוך כדי עבודה נחשפים מרקמים, שכבות טיח מקוריות, שברי ויטראז'ים וחלקי מעקה ברזל שכמעט ונשכחו. דלתות עץ מקוריות פורקו בזהירות כדי לשחזר את העיטורים, וחתכי העץ נמדדים בקפדנות לשם שימור נאמן למקור. המעקות מברזל עוברים ניקוי חלודה, שחזור עיטורים והחזרת צבעים בגוונים המקוריים. גופי תאורה ויטראז'יים משוחזרים, וחלונות שהוסתרו במשך עשרות שנים – נפתחים מחדש.
"במובנים רבים, זו עבודה כמו בלשית. אנחנו מחפשים סימנים, תמונות ישנות, תצלומי חתונות ובר-מצוות מלפני שנות ה-70. וזה לא פשוט – כמעט שאין כאלה. כל פרט קטן יכול להפוך לרמז חשוב", אומרת יערי. ולצד האסתטיקה – גם החלטות מורכבות. אחד הסיפורים הבולטים בפרויקט נוגע ליצירה הקרמית הגדולה של האמן שרגא ווייל, שהוצבה בחזית המבנה בשנות ה-70. "זו לא יצירה מהתקופה המקורית של בית הכנסת, אבל אי-אפשר להתעלם מחשיבותה התרבותית. הוחלט לפרק אותה בזהירות ולהציב אותה בכניסה למרכז המבקרים העתידי, מעין פיוס בין תקופות".
גם תקרת הסקיילייט שונתה לאורך השנים, והיום היא משוחזרת כך שתכניס אור טבעי לחלל התפילה כמו שתוכנן במקור. "הכל נעשה כאן באהבה ובזהירות. כל ויטראז' שנשמר הוא ניצחון קטן. כל קיר שמנוקה ומתגלה מחדש זו שמחה".
לא כל מה שנמצא שווה שימור. חלק מהספסלים, גופי התאורה וריהוט נוסף, שנמצאים במצב ירוד, מועברים לעמותות כמו "Just A Second" שעוסקות במִחזור תרבותי, שימור ריהוט ישן והענקתו למוסדות שזקוקים לו, כולל בתי כנסת בעוטף עזה.
לדברי יערי, "יש מקומות שבהם נשמרים רק הקונטורים, כי החומר המקורי כבר מתפורר. אבל לפחות אנחנו משמרים את הרוח. המזל הכי גדול הוא שלא הספיקו להרוס. זה מדהים לחשוב כמה קרוב המבנה הזה היה לאובדן מוחלט, וכמה עומק הוא מביא היום. הוא אולי לא הכי נוצץ, אבל יש לו נשמה".
